בשנה הבאה נשב ולא נאכל טפאס

טורטיות מקמח מלא ומסעדות נואבו לטיניות זה לא נחשב. אנחנו רוצים את הדבר האמיתי: בוריטוס, אנצ'ילדות, טאקוס, רוטב מולה וקינוח טמאלה (עוגת תירס). האם זה מוגזם לבקש מנה מקסיקנית אחת שלא תרגיש כמו רוטב עגבניות עם שעועית בתוך קופסת קרטון?

טרנד הטפאס ממאן לרדת מהארץ - עם זה כבר השלמנו. אבל השימוש הציני בביטוי טפאס כתירוץ לזרוק חתיכת גבינה זולה על צלחת ולקרוא לזה מנה, זה כבר מוגזם, שלא לומר תירוץ לעשוק את הלקוחות התמימים.

אחרי שכל קרן רחוב תל אביבית או יפואית הפכה למתחם שוק, הכולל שוק איכרים אורגני ומוצרים אקזוטיים ומגוונים, הגיע הזמן שהטרנד יזלוג החוצה מתל אביב. ולא, בשום אופן לא מדובר כאן על טרנד מסעדות השוק שמקומו בפח המיחזור.

עם כל האהבה לטלה, פרגיות וחלקי פנים - יש עוד דגים בים. כל עוד לא יהיה גיוון במטבח המקומי, אי אפשר יהיה להתקדם באמת. היעדרותן של חיות המהוות חלק נכבד מכל מטבח אירופי מכובד כמו ארנבות, צפרדעים, סוס, בשר ציד וחלזונות, מורגשת.

מטבח פתוח זה מגניב, הבנו. יש שקיפות מלאה מול הלקוחות, רואים את השף בפעולה, באמת שהבנו. די! תברואה שמברואה, אף אחד לא רוצה לדעת מה קורה שם אצלכם במטבח, תסגרו את החלון ותנו ולהתרכז אחד בשני. על להטוטי השף נוותר הפעם.

ישנה אשליה שיש פה אוכל סיני, יפני ווייטנאמי, אבל זה נותר בגדר אשליה. ישנו חסך רציני במסעדות אוריינטליות אמיתיות, כאלו שלא יחששו ללכת עד הסוף עם מתכונים וחומרי גלם. המצטיינות שכן מצליחות לעשות כן הן הרברט סמואל, צפרה ובית תאילנדי. בהזמנות זו מסעדת הסינית האדומה מתבקשת לחזור בזמן לשנות ה-80.

מסעדה שמשקיעה אינספור משאבים בתפריט אירופאי מעורר תיאבון מקלקלת אותו בקלות באתר אינטרנט שנראה כחלק מקטסטרופת עולם שלישי. בניגוד ליצירתיות שמנשבת בכל אתר של מסעדה אירופית כאן נראה שגם בישראל דגם 2011REST זו הטכנולוגיה החדשנית ביותר.

גם המסעדות הטובות ביותר לוקות ברעה החולה הזו, הזנחה פושעת בתחום הקינוחים. הקינוח, מהשיאים הפוטנציאליים בארוחה הופך להיות צפוי. מתי תבינו שהמשולש הנצחי שמורכב מפונדנט שוקולד, קרם ברולה ועוגת תפוחים זה דיכאון שמשאיר טעם נדוש בסוף הארוחה. יצירתיות היא לא מילה גסה כבר אמרנו?

פרץ הכישרון של השפים הצעירים ראוי למלוא החיבוק המוסדי. אולי בשנה הבאה יהיו כאן יותר מסעדות ביסטרו קטנות וחדשניות, שלא פוחדות מתעוזה קולינרית, כמו אסיף של עינב ברמן, או קפה 48 של יהונתן בורוביץ'.

חבל שמסעדות מרגישות צורך לעולל תעלולים יח"צניים ולהחליף תפריט כל עונה, או יותר גרוע מכך - כל חודש. מומלץ לקחת דוגמה ממסעדות ותיקות כמו רפאל, מל ומישל או הקופי בר. שלושתן הן מוסדות שמצליחות לשמור על רמה גבוהה לא למרות ובגלל התפריט הקבוע לאורך שנים. ככה בונים מסורת ומוסד לתפארת.

מה אתם מאחלים לשנה הקולינרית הבאה? בואו לספר לנו בפייסבוק