המטבח התאילנדי נוכח בישראל בגדול, זה ברור. מסעדות ומזללות תאילנדיות נפתחות, פועלות ומשגשגות כאן לרוב בשנים האחרונות. כל ילד בגוש דן כבר טעם פאד תאי וכל צמחוני יודע בדיוק אפשר למצוא סום טאם. כך בדיוק זה נראה פעם, בשנות השמונים, עם המסעדות סיניות. תחת כל עץ רענן יכולתם למצוא אגרול ועוף בשומשום.
האם מדובר בסצינה איכותית? זהו, שלא ממש. בית תאילנדי יש אחד. השאר מעגלות פינות לטובת ההמון (טייגר לילי) מסחריות מאד (מסעדות ג'ירף, בהן אפשר למצוא אוכל פן אסיאתי, לא רק תאילנדי) או סתם גרועות. במילים אחרות, המון תאילנדי יש כאן אבל מעט מאד מהסוג הלא משוכנז, הנאמן (יחסית) למקור.
התאילנדית בסמטת סיני, שזה אך נפתחה בכיכר הקטנה מאחורי בית הכנסת הגדול בתל אביב, מנסה לעמוד במשימה כפולה: להגיש אוכל תאילנדי שמקדם האותנטיות שלו גבוה מזה המקובל בישראל ולחבר את כל זה לבליינות. זה אומר שלהבדיל מבית תאילנדי למשל, המתפקד כמסעדה נטו, שבאים אליה לאכול בלבד; התאילנדית בהר סיני היא בעצם בר. בשונה ממנות הגסטרו-בר התל אביבי, כאן מוגש אוכל תאילנדי. כמו בברים גסטרונומיים, רוב המנות קטנות עד בינוניות ובנויות לחלוקה.
תיכף כשמתיישבים ברור שמבחינת אווירה הצליח מאד לצבי וניב גרוס, בעלי המקום. הלוקיישן, בין שישקו לפורט סעיד וסנטה קתרינה, הוא מהמופזים שאפשר למצוא בתל אביב. ישבנו בחוץ. היה מעט קריר אבל התפאורה והבעבוע מהמקומות הסמוכים, בצירוף בתי הבאוהאוס, המוסיקה הנכונה והעיצוב הנונשלנטי-עכשווי-מגניב, עשו את שלהם. וייב היפסטרי, ברלינאי משהו, שהייתי שמח למצוא בכל מקום אורבני על פני הכדור.
הגיע התפריט. די הרבה מנות מפתות, שמבדלות בבירור את התאילנדית בסמטת סיני מתאילנדיות לכל המשפחה. התחלנו להזמין: פאד קפאו (49 שקלים), סאי אווה (45 שקלים) וסום טאם (29 שקלים).
פאד קפאו היא מנה על בסיס שייטל קצוץ צרוב בווק עם שום, צי'לי, רוטב צדפות וסויה כהה, המוגש לצד אורז וביצת עין. לא מנה רעה, ביצוע סביר אבל ניכר שנעשה בה מאמץ כדי שתהיה ידידותית למשתמש, יותר מאותנטית.
מנת הסום טאם, עם פפאיה בוסר, לוביה תאילנדית, עגבניות שרי, צ'ילי שום, רוטב דגים סוכר דקלים, ליים ומיץ תמרינדי, לא הרגישה כמו שפיץ חד ומדויק, אבל הייתה בסדר.
סאי אווה היא נקניקיה על בסיס עוף ושומן חזיר, מתובלת היטב, המוגשת לצד עם כרוב ירוק חי, בוטנים ורוטב. להבדיל משתי המנות הקודמות, שניכרה בהן שניות בין אותנטיות למסחריות, המנה הזו נטתה יותר לצידו האותנטי של המטבע וטוב שכך.
לא באמת צריך היה להזמין עכשיו עוד שתי מנות מהגדולות בתפריט, אבל הגענו בתפקיד ובכל זאת עשינו כן. הזמנו גאי יאנג (72 שקלים) - חצי עוף במרינדה, צלוי בגריל, עם רוטב חמוץ חריף; ופלא סוד מא-מואנג (94 שקלים) - לברק שלם בטיגון עמוק עם תוספות.
מנת העוף הוכיחה שיש במטבח מי שיודע את מלאכתו. המרינדה החדירה לעוף, שהוגש על העצם, חריפות מתונה שאצרה בתוכה לא מעט מורכבות נחמדת. רחוק בהחלט מהפופוליזם הזול המוגש בסצינה התאילנדית בישראל. לצד העוף הוגש עלי חסה ורוטב תקיף וטוב.
הדג יצא מהשמן העמוק ללא עודפי שמנוניות. לא מובן מאליו במקומותינו. מאידך, בשרו היה מעט יבש. לצד עלים וירקות טריים זו הייתה מנה טובה למדי אבל בהחלט פחות מקודמתה.
הקינוח פנקוטה חלב קוקוס עם פסיפלורה ושיערות קדאיף (32 שקלים) היה מוזר למדי. זו מנה שאמורה להיות לא מתוקה במתכוון. היא אכן כזו אבל מרקמה לא היה נורא מוצלח וטעמה לא מלבב. שני ביסים ועזבנו.
לאורך הארוחה כולה התקיימה דיאלקטיקה ברורה בין נאמנות למקור לקריצה לקהל. זה הרבה יותר טוב מרוב התאילנדיות שאנחנו מכירים כאן, לא כולל בית תאילנדי כמובן. המאזניים מצידן נוטות, כנראה, יותר לטעמו של הקהל; רק שהקהל כאן אינו של משפחות הבאות לפאד תאי לילדים אלא בליינים מקומיים מעודכנים. תרצו, מדובר בג'ירף, גרסת דור 4. מקורית יותר, עדכנית יותר וסחית פחות.
לא יזיק אם יטו שם את כף המאזניים עוד קצת לכיוון האותנטי וישקיעו עוד קצת בשירות. נונשלנטי זה בסדר, אבל במידה. גם קונספט "אתם תזמינו הכול ואנחנו נשלח מה שמוכן במטבח" יכול וצריך לקבל מעט פרופורציות. נכון, אנחנו בבר. זו לא ארוחה במתכונת הקלאסית של ראשונה-עיקרית; אבל היי, המנה הראשונה שנשלחה אלינו הייתה הדג השלם המטוגן...
ובכל זאת, כמקום לנשנוש לא מאד מחייב מארץ סיאם, לצד דרינק, באווירה משובבת, התאלינדית בהר סיני היא אופציה נחמדת.
התאילנדית בסמטת סיני. הר סיני 1. פתוח כל יום החל מ-18:00. אין הזמנות (ניתן להזמין רק בהגעה למקום). לא כשר
לכל הטורים של אבי אפרתי
