אחרי זכאים, מנצ'וק וניטן תאי, אתמול בלילה הודיעו גם אנשי איגרא רמא, שהמסעדה לא תיפתח שוב. איגרא רמא, של ענר בן רפאל ותמיר מיכאלי, נפתחה בספטמבר 2018, כשהרעיון העומד בבסיסה הוא של מסעדה מקומית, מחומרי גלם מקומיים בלבד, בעיקר מיצרנים קטנים, תוך מתן המון כבוד לחומרי הגלם, ומינימום של התעסקות בהם. את איגרא במשק, השלוחה שלהם מחוץ לת"א ימשיכו כמובן השניים להפעיל, וגם כעת היא פועלת במתכונת של משלוחים וטייק אווי, ואף מאפשרת לקחת דברים מהמסעדה ולשבת לפיקניק על הדשא.
בפוסט שהעלו ברשתות החברתיות כתבו השניים "הוירוס הרג את החיידק. מסעדה היא לא עסק, מסעדה היא חיידק. שמכונן בך ולא נותן לך לישון עד שאתה נותן לו חיים. מסעדה היא לא עסק, היא נשמה. כשנכסנו לברנר 2 בפעם הראשונה הבנו שאנחנו נכנסים למסע מעניין וארוך. מעניין הוא אכן היה, ארוך קצת פחות. ההחלטה לסגור מקום שהוא בשבילך בית, שהוא בשבילך הגשמה, שהוא בשבילך משפחה, היא לא החלטה פשוטה, אבל היה ברור לנו כבר לפני חודש שאת הדלתות של איגרא רמא לא נפתח עוד. אבל לכתוב עכשיו שחור על גבי אינסטגרם שאיגרא רמא איננה עוד, יותר קשה מההבנה הזאת. כי זהו, זה ממשי וסופי ואין דרך חזרה. הדרך לא הייתה פשוטה. אפילו כשזכינו לביקורות מפרגנות והמון אהבה מלקוחות, עדיין המקום לא תמיד היה מלא. היו ערבים שהסתכלנו אחד על השני. ולא הבנו למה. אבל המשכנו להילחם, להילחם על הדגים מהים שלנו, להילחם על הירקות שנקטפו על ידי החקלאים באותו בוקר, להילחם עד טיפת המלח האחרונה, על הזווית של הסכין, על הלהבה במידה הנכונה, על להיות מקומיים ולתמוך בסביבה הקרובה לנו, על מחירי יין שווים לכל נפש. כל פרט הוא קריטי בעשיה של מסעדה וניסינו שלא לוותר על כלום. אבל בסופו של דבר לא המאבק היומיומי הכניע אלא הוירוס הזה. מי שחי את עולם המסעדנות יודע שלרוב המסעדות אין מרווח לטעויות כמו זאת שהתגלגלה אלינו מסין. אבל הערכים האלה שנלחמנו עליהם, של המקומיות, הקיימות, החקלאות מהשדה לצלחת, הביא אותנו חודשים לפני הקורונה לפתוח את איגרא במשק שהתבררה כעוגן. כשאתה גם המגדל, גם החקלאי, גם המייצר, גם המוכר, יש לך זכות קיום גם בזמנים כאלה. ודרך איגרא במשק ובתקווה עוד התפתחותיות שלה, אנחנו עדיין חיים וקיימים. רוצים לומר תודה ענקית לחקלאים, לדייגים, לגבנים, לייננים ולאמא אדמה וכמובן לכל הצוותים שהיו איתנו לאורך התקופה, ובראשם לבנוני שהייתה הפנים והלב של המקום כמעט מההתחלה. ולכל הלקוחות שהבינו את מה שרצינו להגיד, אפילו אם לפעמים זה היה קצת שונה ומוזר. תודה לכם. אנחנו עדיין כאן, על הדשא במשק בכפר הנגיד, במשלוחים מאשדוד עד תל אביב, ואולי בעוד מקומות בקרוב, עם תוצרת אורגנית מקומית ועם אוכל מוכן שלנו. כי בעצם החיידק עדיין מכונן. תמיר וענר".
בראיון שקיימנו עמם בחודש שעבר, בעקבות המשבר סיפר בן רפאל "בשבועיים שלפני הסגר הרשמי הייתה האטה ממש רצינית במסעדה, אבל לנו האסימון לא נפל. לקח לנו ממש כמה ימים כדי להבין שזה קשור לזה. אני זוכר שהשבוע ההוא נפתח מאוד-מאוד חלש, ראשון. שני. שלישי. אנחנו יושבים ולא מגיעים אנשים, חמישה-שישה לקוחות בסרוויס. לא הבנו מה קורה, במיוחד כי לפני זה היו לנו כמה שבועות מאוד מוצלחים. ביום חמישי האכלנו אולי 30 אנשים, לעומת משהו כמו 120 בערב רגיל ומוצלח. המסעדה הייתה כמעט ריקה, ואז הבנו שמדובר במשהו רציני. ישבנו בהתחלה, חשבנו שיהיה חודש, אולי חודש וחצי כאלה, התחלנו להיערך לתקופה קשה, בנינו תוכנית, צימצמנו. לרגע לא חשבנו שיהיה ככה".
בסוף אותו ראיון, סיים בן רפאל ואמר "בסוף מסעדה זה מפעל חיים, בית ששמת בו חתיכה מהלב שלך, אנחנו אנשים שאוהבים לאהוב ואוהבים לשמוח, ועל זה הכאב, שסגרו לך בית. כסף בא וכסף הולך, ובסוף ידע זה כל מה שיש לבן אדם. אני ותמיר עברנו מספיק בשביל להסתדר, ואנחנו מאמינים. בעצמנו".