הכי פשוט, הכי טעים שיש: פשטידה יוונית של סבתא אסתר

חברים שלי נסעו ליוון. הם שולחים לי תמונות של אוכל. דגים ואוזו. באינסטגרם הם גם מעלים קצת תמונות נוף, שלא יגידו שנסעו רק לאכול.

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

אני לא קונה את זה, אז אני נוחר בבוז: רק אידיוט לא יראה מעבר לסופלקי, עלי הגפן, הברבוניות וסלט השעועית, את הטרמינלים ובדיקות הדרכונים, את הרכבים השכורים ותוכנת הניווט שמדברת ביוונית. וזה עוד בימים סטנדרטיים, כי עכשיו יש גם בדיקות ובידודים, שלא לדבר על הקורונה עצמה, שלא ברור עד הסוף עד כמה היא מתרגשת מהחיסון שעשית או לא.

אבל החברים האלה, הם לא סתם נסעו למיקונוס או אתונה. הם נסעו לסלוניקי. ואני, מה לעשות, יש לי פינה חמה בלב לסלוניקי. למרות שמעולם לא הייתי בה - ובקצב הזה מי יודע אם אהיה.

סבא וסבתא שלי, אסתר ונונו (אני יודע, נונו זה פשוט סבא בלדינו ובעוד שפות. קראו לו יעקב, יעקב בנבנישתי. אבל בשבילנו הוא היה נונו וזמן ארוך מאד אפילו לא ידענו, הנכדים, שיש לו שם אחר ושנונו זה לא שם) ובכן, סבא נונו וסבתא אסתר נולדו שם. בסלוניקי.

אז אני אולי לא מקנא, כי אני גם חצי פולני, לא רק יווני, וקצינים פולנים לא מקנאים. לפחות לא בפרהסיה. הם יושבים לבד בחושך ואומרים שיהיה בסדר. אבל בכל זאת, יש לי צביטה קטנה בלב. בקיצור, אני כנראה מקנא. בדרכי שלי, אז החלטתי לעשות לעצמי יוון קטנה בבית.

הכנתי פשטידת חצילים של יהודי טורקיה מהספר של קלודיה רודן. יהודי טורקי ויהודי יווני זה אותו דבר כמעט, כשזה מגיע לשולחן. ובאמת, הפשטידה הזו, שהייתה אחד הדברים הכי טעימים שיצאו אי פעם מתנורי, שלחה אותי ישר לשולחן השבת של סבתא אסתר, אי אז לפני ארבעים שנה פלוס.

כבר לא זכרתי בכלל שהיא הייתה מכינה פשטידה כזו. רק הטעם, כמו בסרט רטטוי, העיר את הזיכרון הישן והנהדר הזה. זה הכי קל בעולם, בהנחה שיש לכם כמה שעות פנויות.

קלייה למטרה: קולים ארבע חצילים בינוניים על מחבת אלומיניום ענקית שכל תפקידה בחיים הוא זה, כלומר לקלות עליה חצילים. אין לכם? אז תקנו. זה הדבר הכי טוב שתקנו בחיים. מרפדים אותה בנייר אלומיניום לפני הצלייה, שלא תשחיר. ככה היא נשארת נקייה תמיד ולא צריך אפילו לנקות אותה.

קילוף הסוררת: כשהחצילים קלויים היטב, בערך חצי שעה מכל צד על אש גדולה, מעבירים אותם אחד-אחד בזריזות לקרש חיתוך, קוטמים את ראשם, כלומר העוקץ שהיה ירוק לפני הקלייה, ומסירים את הקליפה החרוכה מאוד בעזרת סכין לחם שמחדירים מתחתיה, בנחישות ורגישות (כלומר, כאילו מנסרים אותה). זה נשמע מסובך אבל זה הכי פשוט בעולם.

מעבירים את בשר החצילים למסננת ונותנים לו לטפטף חצי שעה ומעלה. מעבירים לקערה, קוצצים היטב בעזרת כף עץ, שלא ישחיר, ושוב מסננים את בשר החציל הקצוץ במסננת עוד חצי שעה-שעה.

בחזרה לקערה: מחזירים לקערה ומערבבים עם רבע קילו גבינת פטה שמנה מפוררת, כוס קצ'קבל מגורדת גס, שתי ביצים ושתי פרוסות לחם לבן רטובות, סחוטות היטב, וגם ארבע כפות שמן חמניות או קנולה. אפשר גם שמן זית. מערבבים היטב ומעבירים את כל הכבודה לתבנית משומנת באותו שמן, מגרדים מעל עוד קצ'קבל בנדיבות, מפזרים כף שמן זית מעל ואופים כשעה ב-180 מעלות עד שהגבינה מזהיבה היטב.

את הפשטידה המטריפה הזו אפשר להגיש עם כף יוגורט שמן מעל או ליד, וחובה עם כוסית ערק, עם קרח ומים קרים ליד. אני הלכתי על ערק יודה, ערק מקומי כמו שערק צריך להיות. תגידו שאולי היה מתבקש כאן אוזו או ראקי, אבל היי, עם כל הכבוד ליוון, אני הרי נשארתי כאן, במזרח התיכון, ולא טסתי לבלקן.

הייתי מתפייט כאן עוד על הערק, אבל מה שנחמד במשקה הזה הוא הרי העובדה שלא צריך לדבר עליו בעגה של יין או וויסקי, אלא אפשר פשוט להעביר את כל האינפורמציה הדרושה בשתי מילים: אחלה ערק.

האמת היא שאין ערק שהוא לא אחלה. רק אנשים שהם קצת פחות: למשל כאלה שנוסעים לסלוניקי ומוציאים לך את העיניים בתמונות. שטויות הדר ולירון, אני אוהב אתכם הכי בעולם - ואני לא באמת מקנא, בטח לא אחרי חצי בקבוק ערק ופשטידת חצילים.