ליד הסטייקים: זן הענבים הלאומי של ארגנטינה כובש את ישראל

לארגנטינה, חוץ מכדורגלני על, יש הרבה מה להציע: הרים, סקי, ארכיטקטורה נהדרת, אתרים מעוררי השתאות, דיג, ספרות וטנגו, אך חובבי קולינריה יודעים כי יותר מכל היא מזוהה עם השילוב המופלא של בשר ויין. והיין הנפוץ המקומי יהיה לרוב ממלבק, שובר הקופות הארגנטינאי, עם הצבע העמוק והכהה, המגובה בפירותיות מתפרצת ובשפע של ניחוחות עזים וטעמים, בין מחוספסים לקטיפתיים, של פרי שחור משולב בעץ אלון. שדכו ליין את הסטייק המקומי הצלוי, העסיסי, ותבינו מהו זיווג מוצלח שישרוד לעד. הארגנטינאים, שהכתירו את המלבק כאחד מסיפורי ההצלחה שלהם אפילו העניקו לו יום חגיגות שנתי משלו, שנערך ב-17 באפריל.

מלבק וארגנטינה הפכו בלתי נפרדים בתפריטי יין רבים, אך למעשה לא רבים יודעים כי ארגנטינה היא זו שהצילה את המלבק מכליה. זן המלבק נולד בדרום מערב צרפת, יש הטוענים שבקאהור, והוא מוכר בעיקר כאחד מחמשת זני הענבים המותרים לשימוש בבורדו. אך אבוי, במחצית השנייה של המאה ה-19 מגפת הפילוקסרה השמידה רבים מכרמי אירופה, נוסף אליה חורף 1956 שהקפיא את מרבית הגידולים שנשארו, וכך הושמדו כ-75% מכרמי המלבק בצרפת. המשיכו לייצר אותו באזורים חמים בלבד והוא הפך לנפוץ בקאהור יותר מאשר בבורדו, אך בכמויות הרבה יותר קטנות. את שרידותו, את חזרתו לחיים ואת התפתחותו המשמעותית חייב המלבק לארצות דרום אמריקה ובראשן ארגנטינה.

באמצע המאה ה-19 המושל דומינגו פאוסטינו סרמיינטו הנחה את האגרונום הצרפתי מישל פוז'ה להביא ייחורי גפנים מצרפת לארגנטינה. בשנת 1852 הגיעו הגפנים, כשביניהן גם גפני המלבק הראשונות שנשתלו בארגנטינה. וכך, בעוד ששטחי כרמי המלבק הלכו ופחתו בצרפת, בארגנטינה הענב הלך ועלה וגם הפך עם השנים לזן המזוהה יותר מכולם עם המדינה. בתקופת המשבר הכלכלי של המאה ה-20 נדחק מעט המלבק הצידה לטובת זנים זולים בעלי רמת יבול גבוהה כמו, קריולה גרנדה וסרזה, שנמזגו לכדים. אך באמצע שנות ה-90 הוא חזר בגדול, כשתעשיית היין הארגנטינאית העבירה את המיקוד שלה לייצור יינות פרמיום לייצוא, והפך לאחד הזנים הנפוצים והחשובים ביותר במדינה ולסוג של זן לאומי. כיום מלבק הוא זן הענבים הנטוע ביותר בארגנטינה, כשאזור מנדוזה הוא המוביל בנטיעות ובייצור יינות מלבק

אשכולות הענבים של המלבק הארגנטינאי שונים משל קרוביו הצרפתיים. גרגרים קטנים באשכולות הדוקים וקטנים יותר. יש הטוענים כי הייחורים שהביאו פוז'ה ואחריו גם מהגרים צרפתים, היו קלונים ייחודיים שייתכן ונכחדו בינתיים בצרפת עקב הכפור ומגפת הפילוקסרה. הגפנים שגשגו באקלים החם ובגובה הרב של האזור, ולא הפגינו אף אחת מהחולשות שהיו להן בצרפת. כמאה שנים לאחר הנטיעות הראשונות שימש עדיין המלבק כיין שנצרך בעיקר בארגנטינה והייצוא היה מועט ביותר, גם כשאיכותו עלתה עם כניסתן של טכניקות ייצור מודרניות. רק לקראת תחילת המילניום הנוכחי חובבי יין אמריקאים גילו את המלבק הארגנטינאי, את הפרופיל הנגיש שלו ואת תג המחיר המשתלם, ומכאן הכל היסטוריה.

כיום, ארגנטינה מובילה עם למעלה מ-75% מכלל הדונמים של מלבק בעולם. במובן מסוים, ארגנטינה חידשה את היותו של המלבק כאחד מ-18 הענבים האציליים המובילים. כעת הוא גדל לפחות בשבע מדינות וממשיך לצמוח בפופולריות. מלבק מהווה כיום למעלה ממחצית מיצוא היין של ארגנטינה, כשהוא נטוע באזורי היין הגבוהים של מנדוזה, בלב ארץ היין של המדינה, שם מזג האוויר יבש וחם והשטח הררי גבוה, ובמחוזות הנמצאים למרגלות הרי האנדים, לוג'אן דה קויו ועמק אוקו, ומשם צפונה עד סן חואן וסלטה.

הכורם הארגנטינאי ניקולאס קטנה זפאטה זכה להערכה רבה על העלאת מעמדו של המלבק הארגנטינאי בשל הניסויים שעשה בהשפעות גבהים שונים על זן המלבק. הוא היה הראשון לשתול כרם מלבק בגובה של כמעט 1500 מטרים בנפת גואלטארי של טוונגאטו. מסתבר שמלבק אוהב לגדול בגבהים, בהם מתפתחת בו חומציות נהדרת הרצויה ליינות שעמידים לאורך זמן.

אחת הסיבות שמלבק כל כך פופולרי היא עקב היותו קל לשתייה והשתלבותו הטובה עם אוכל, ממתאבנים ומנות ראשונות, דרך מנות בשר ועד לקינוחים מסוימים. העושר המאוזן, החומציות והטאנים העגולים והרכים יחסית, המבנה המוצק והמתינות של היין, הופכים אותו לשידוך טבעי וקלאסי לבשר אדום, מעושן או מתובל, תפיסה שמוגברת בשל המוניטין של ארגנטינה בייצור בשר בקר איכותי. שימוש בתבלינים ובתערובות תיבול יעצים ויבליט את טעמי הפירות של היין. למרות ששילוב עם ברביקיו ארגנטינאי מסורתי או אסאדו נשמע כמובן מאליו כשמדברים על מלבק, גם צמחונים ייהנו ממנו בשילוב עם טעמים שנוטים לאומאמי כמו, פטריות צלויות, פסטות מתובלות, גבינות אגוזיות או חריפות ואפילו עוגת גבינה שומנית. מלבק הוא הימור קל, בטוח ונוח לקהלים רבים.

המלבק הארגנטינאי מאופיין בצבעו העמוק ובניחוחות וטעמים פירותיים, עסיסיים ועזים, שזיפים בשלים, פטל ודובדבנים שחורים, שוקולד ומרקם קטיפתי. מכאן ניתן להבין למה המלבק הארגנטינאי נודע כמשמח קהל. לעתים חסר לו המבנה הטאני של המלבקים הצרפתיים, אם כי מבחינת יכולת ההתיישנות שניהם די זהים. כאשר הוא גדל באזורים חמים בצפון, הוא לעתים קרובות כהה, בעל אלכוהול גבוה יותר, טאנים בשלים, עשיר בפרי עסיסי, קטיפתי ומתובל, גוף די מלא וסיומת מלטפת. מהאזורים הגבוהים והקרירים יותר של מנדוזה, היינות נוטים להיות בעלי חומציות טבעית גבוהה יותר.

בישראל רואים את המלבק יותר ויותר כחלק מממסכים וגם כיינות זניים. יקב טפרברג היה היצרן הישראלי הראשון שהשיק מלבק זני ומאז נראו עוד כאלה ביקבי ישראל. בכרם המלבק ממנו עשוי היין מסדרת 'אסנס' של היקב, נטוע בנחל איילון, גדלות גפנים ממוצא צרפתי, שעוברות, מספר דילולי אשכולות, על מנת להגיע לפרי עשיר בצבע, טעם וריח. ענבי המלבק נבצרים בלילה ועוברים השרייה קרה בת יומיים, לפני תחילת התסיסה האלכוהולית. בסיום התסיסה, הוא שוהה מספר ימים על קליפות הענבים ולאחר מכן נסחט ועובר לתסיסה מאלולקטית במכלי נירוסטה, שבסופה מתחיל תהליך ההתבגרות בחביות עץ אלון צרפתיות, רובן חדשות, לתקופה של שנה וחצי.

התוצאה הסופית היא יין שאי אפשר להישאר אדישים אליו. יין עשיר וקטיפתי, עם ריחות טובים של פירות אדומים, משולבים היטב בריחות קפה, שוקולד, פרחים, אדמה ותבלינים. יין מרשים שכל אחד כמעט יכול לאהוב, בעיקר ליד מנות בשריות, רצוי על האש. המחיר: כ-100 שקלים

את המלבק של טפרברג, אפשר להשיג בעוד שני מופעים. האחד בסדרת ויז'ן הצעירה מתאפיין בטעמי פרי עשירים, ומרקם רך, (המחיר: כ- 30 שקלים) והשני כחלק מבלנד מקורי בסדרת אינספייר נעשה משילוב לא שגרתי בין מלבק למרסלאן ומציע טעמים בשלים ומורכבים, מבנה עשיר וסיומת ארוכה. (המחיר: כ- 70 שקלים)