בירה וביס: אגדה יפנית

יש לה שם של חיה מיתולוגית, מפלצתית משהו, ושֵם־המשך שמשמעותו "מספר אחת", אבל קירין איצ'יבאן היפנית היא אחת הבירות הקלות, הנוחות והזורמות שאפשר להעלות על הדעת. זוהי הבירה המובילה של מבשלה ותיקה ומפורסמת ביפן, והיא בעצם לאגר בהיר, פילזנר בסגנון גרמני.

בלי לייגע אתכם בתהליך הבישול המיוחד שלה, אגיד שהיא נושאת במתקתקות אגבית חמישה אחוזי אלכוהול, ושאופייה המתחשב עושה אותה ידידותית לרוב סוגי המאכלים. על שום יפניותה, הייתי מארח צפוי וסולידי ולקחתי אותה לסושי. או בניסוח מדויק יותר: הלכתי לאכול סושי ולשתות קירין.

מוּן, הסושיה התל אביבית הטיפוסית, שמרכזה בר ושוליה שולחנות גבוהים, מוארת ונינוחה ופס הקול המוזיקלי שלה תואם. קירין מוגשת כאן מהחבית, והתייצבותה המוקדמת לשולחן סיפקה הזדמנות לאחד על אחת עוד לפני שהאוכל הגיע. הבירה עדינה בטעמיה, רעננה נערית כזאת, ואף באף היא נקייה ומאופקת. חצי ליטר (34 שקל) נלגם בלי שארגיש כמעט.

סלט מלפפונים ואצות וואקמה (23 שקל, או כמתנה במסגרת העסקית) תִפקד כמנה ראשונה במשקל נוצה ובכמות נכבדה. אני קרוע על סלטי אצות. בזו, המינון היה מלפפוני יותר, לדאבוני, אבל גם ככה היא הלכה נחמד, כשהטוויסט המעניין נטמן ברוטב החמצמץ ובשומשום השחור והלבן.

קומבינציית הסושי, סֶמִי 7 שְמה, משום מה, כללה 21 יחידות משישה סוגים (113 שקל). בדומה לרוב הסועדים והסועדות באותו מקום ובאותו זמן, הסושי לא היה מאלה שעמלים מדי על הנראוּת. לא מכוער, חלילה, אבל גם לא מהמתייפפים. בטעם - התחום שלעולם יהיה חשוב יותר, ובצדק - זה היה סושי ראוי, ולפרקים מוצלח מאוד. אושי סובאן, מבנה רב שכבתי של סלמון, טונה, אבוקדו ואפילו בטטה, עבד מעניין ופיקנטי, כולל מין מטבוחה יפנית שכזו ממעל. בלו אלפנט הבליט שרימפס שלוק ולא צועק בעזרת טיפה של רוטב מעשיר מבחוץ. אחלה פיל כחול.

הבירה שיחקה עם שתי המנות במשחק נימוסים יפני. אף אחת לא התפרצה, לא השתלטה. כשרחוב בוגרשוב התל אביבי, הישראלי, קצר הרוח, מבעבע מחוץ לחלון - האפשרות נראית בלתי אפשרית. אבל עובדה. למנות כבדות במיוחד קירין תתקשה לתת פייט, אך עם הסושי והסלט היא דיברה באותה השפה. יפנית, ובעיקר מינימלית. אני, לעומת זאת, אכלתי אפילו את הפרח שמקשט את הקומבינציה. אצלי
Nose to tail תופס גם בצומח.