שיטת השקשוקה: היין שכולם ישמחו בו

לפני כמה זמן ישבתי עם חברה, בבר-מסעדה "וינונה פוראבר", של השף אביתר מלכה. לשם שינוי לא הגענו לשם עבודה, או ביקורת, או כי מישהו סידר מקום. הזמנו מקום כאחד האדם, כדי להעביר ערב של כייף, בלי להפעיל קשרים.

שבנו על הבר, נפעמנו מתפריט היין העשיר, וביקשנו להזמין יין בחצאי כוסות, טקטיקה שאפשרה לנו לטעום כמה שיותר (התפריט כולל 17 סוגי יינות בכוסות מכל מיני מדינות, טעמים וגם זנים פחות מוכרים גם לחלק מחובבי היין). הם זרמו איתנו ואפילו פינקו אותנו בקינוח.

איכשהו לא צילמתי שום תמונה מהערב הזה, ולו כי היה כייף מאד לא לחוות אותו מעבר לעדשה. אפילו לא כתבתי עליו, כי לא לשם כך התכנסנו. אבל כבר כמה זמן מתחשק לי לפרגן להם גם כאן, בעיקר עכשיו כשהבסטי שלי מגיעה מניו יורק אחרי שלא ראיתי אותה כמעט שנה שלמה, וברור לי שאת אחד הדרינקים שלנו אנחנו נעשה שם על הבר. תודעת שירות לצערי היא משהו שמתחיל להיות קצת נדיר במחוזותינו, אז אם זה כבר קורה ועושים את זה טוב - אסור לשמור בבטן.

אפרופו בטן, נכון שכולם חולים עכשיו? כי זה כבר השבוע השני שאני מכינה סירים של גלוויין בבית. סנגרייה אאוט, גלוויין (יין חם בגרמנית) אין. בעבר, המשקה הזה הזכיר לי יותר כוס תה מלאה בג'ינג'ר, הל, קינמון ולימון כשכואב הגרון. אבל גיליתי שגם כשכואב קצת הגרון זו לא ממש סיבה להפסיק לשתות.

אז הנה טיפ קטן: אני חושבת שפעם כתבתי כאן שאת הסנגריות שלי אני מכינה מבקבוקי יין שפחות אהבתי או שלא אכפת לי לחמם. אבל אז, אישה חכמה אמרה לי שאחד היתרונות כשאת עוברת את גיל 40 הוא להפסיק עם ה"לא נעים לי", עם "לאכול רק כי נשאר", ולשתות יין מחורבן רק כי הוא נמצא על השיש.

אז חם או קר, בתבשיל או לא, פתחתי פינו נואר שווה, קטפתי רוזמרין מהגינה וזרקתי לסיר. גלוויין משום מה טעים לי הרבה יותר מסנגרייה, אולי בגלל התיבול, אולי כי קצת התבגרתי ואולי כי חורף ומוד גרמניה, ולמי יש חשק לאיזו פיאסטה ספרדית עכשיו.

"מה שותים עם שקשוקה? דחוף!", כתבה לי מישהי באינסטגרם לפני כמה ימים, וכשניסיתי לעזור לה לבחור יין היא קצת סיפרה לי את הסיפור שאני מכירה מהמשפחה שלי. לא ממש שותים קבוע, פעם בחודשיים בערך, אוהבים מתוק, אבל חלילה לא מוגז, ולא מתוק מידי אבל מתקדמים מספיק עם תרבות השתייה ומרגישים מידי פעם צורך לעשות "לחיים", לא רק בפסח ובראש השנה.

והכי חשוב שיהיה יוקרתי ולא סתם איזה יין סופר. בדיוק יומיים לפני כן, הייתי בהשקה של סידרת ויניארדס של יקבי כרמל, שנכנסת תחת קטגוריית הפרימיום (סדרת סיגניצ'ר) עם סדרת יינות מעולים.

היין הראשון שטעמנו volcanic white 2021, ענה ממש על כל ההגדרות הללו, או כמו שאמרתי אחרי הלגימה הראשונה: "זה לגמרי יין להביא הביתה". התכוונתי אליי הביתה, אבל ידעתי שכולם ישמחו בו, שאף אחד לא יחמיץ פנים, או יגיד שזה מר לו, או חזק לו, או שהוא עוד לא גיבש עמדה, ושאין ספק שגם למי שלא שותה באופן קבוע תהיה חווית שתייה נעימה שאולי תגרום לו להמשיך לשתות. מעניין אם כמו שאומרים בנוגע לשידוכים - על שלושה זוגות מקבלים מקום בגן עדן, במה זוכה מי שגרם לשלושה אנשים שמעולם לא שתו יין להתחיל לעשות את זה.

אל תיבהלו, מדובר ביין חצי יבש שממש לא מרגיש כזה. יש לו סיומת נעימה ומתקתקה של גוורצטרמיינר אבל הוא לא באמת מתוק ושילוב הזנים: פינו גרי, סוביניון בלאן ושרדונה, מורגש. את החברות שלי שנבהלות מחצי יבש לא עדכנתי. פשוט מזגתי להן לכוסות לפני שהן קראו את התווית.

כצפוי, זו היתה הצלחה. עוד יין נכנס לרשימת היינות "הבטוחים", אלה שאני יודעת להמליץ לאנשים שתמיד טוענים ש"יין עושה להם כאב ראש", או "יין זה פחות" כי אלוהים יודע מה הם שתו ומתי, אבל חוזרים בהם מיד אחרי שהם זורמים איתי. עוד כמה בקבוקים בטוחים כאלה ברשימה, וכולם רוקדים בחתונה שלי.