הכשר החדש? גידול דרמטי בפניות של יקבים לכשרות צהר

יקבים קטנים, שמכונים גם יקבי בוטיק, מתהדרים בדברים שחשובים להם. כשרות, בדרך כלל, היא לא אחד מהם. הקהל של אותם יקבים, כנראה לא מתעקש על כשרות. אבל בשנים האחרונות, בעיקר במהלך 2023, לא מעט יקבים קטנים מקבלים על עצמם כשרות, בחלק ניכר מהמקרים לא מדובר בכשרות מטעם הרבנות הראשית, אלא מטעם ארגון צהר. אז למה להם כשרות? ולמה דווקא צהר?

את ה"למה להם כשרות" מסביר מנכ"ל כשרות צהר, יהודה זיידרמן, בכך שהקהל הדתי ששותה יין גָּדַל. זה, מין הסתם, נכון, אבל לא בטוח שבעלי היקבים יצביעו על כך כסיבה. בעניין ה"למה דווקא צהר", התשובה המרכזית היא: בגלל זו לא כשרות הרבנות, על בעיותיה השונות.

צהר הוא ארגון רבנים שהוקם אחרי רצח רבין, כדי להציג לציבור יהדות מכובדת ומכבדת, לשיטת צהר, יהדות שמשתלבת בהוויה הישראלית ואינה כופה את עצמה על הציבור הכללי. במילים אחרות, יהדות שלא תיתפס ככזו המזוהה עם הממסד הדתי.

בשנת 2018 נכנס ארגון צהר לתחום הכשרות, גם כאן כדי לתת פייט לרבנות הראשית. "בצהר חשבו שנושא הכשרות מהווה נקודת חיכוך שלילית בין היהדות לבין הציבור הכללי בישראל", מנסח זיידרמן. "אנשים שומעים 'כשרות' ומקשרים אותה לשחיתות, לטובות הנאה. חבל שהיהדות תיפגע בגלל מעשים לא טובים שעושים חלק מהאנשים".

ארגון צהר מתגאה בכך שהוא אינו פונה לאיש ומציעה את שירותיו. "כל הלקוחות של כשרות צהר, כולל כל היקבים, הם כאלה שפנו אלינו ביוזמתם", אומר המנכ"ל. ואכן, יקבים פונים לצהר ומקבלים עליהם את כשרותה. עד כה, יש שמנה עשר יקבים כאלה, מתוכם עשרה שנוספו במהלך 2023, שכידוע טרם הסתיימה. מכאן, באופן טבעי, אנחנו חוזרים לשאלה "למה דווקא כשרות צהר?"

"צהר מציגה מודל כשרות אחר", זיידרמן מצהיר. "אפשר לקבל כשרות אורתודוקסית ללא הרבנות הראשית, ולקבל יותר ממה שהרבנות הראשית נותנת. ויותר טוב". כשהוא נזהר ככל יכולתו מלהשמיץ את המתחרה הגדולה, האיש מתאר את יתרונות הכשרות שהארגון שלו מציע: הקפדה הלכתית, אורתודוקסית, מלאה, אבל כזו שמנוהלת במודל טכנולוגי עסקי.

כל אדם במערך הכשרות של צהר (30 אחוז מכוח האדם - נשים!) מדווח באפליקציה על כניסה ויציאה מבית העסק. שכר המשגיח הוא סכום הנוכחות שלו ביקב: לא הגעת, לא קיבלת (בניגוד למה שקורה אתם יודעים איפה). בעניין ההעסקה והשכר, חשוב להדגיש שהמשגיחים הם עובדי צהר, ולא מועסקים על ידי בעלי היקבים (שוב, בניגוד למצב במערכי כשרות אחרים). וכך, הפיקוח על משגיחי צהר הוא מלא, מקצועי, שקוף והגון.

ובכלל, מנכ"ל כשרות צהר אומר: "אנחנו רואים עצמנו כשותפים של בעלי העסק, כפותרי בעיות, ולכן ההתקשרות שלנו איתם בנויה על מערכת יחסי אמון. אני שמח שהיקבים מוכנים להיכנס לתהליך הזה, אף שהוא דורש מהם, וגם עולה כסף".

כשמדברים עם כמה ייננים ובעלי יקבים שקיבלו עליהם את כשרות צהר, מעניין לגלות שכולם מדגישים בראש ובראשונה סיבה אחת להעדפה שלהם את צהר, סיבה שזיידרמן לא הזכיר בדבריו המפורטים.

"מה ששונה בין כשרות צהר לבין כשרות הרבנות הוא חוסר ההבחנה בין יהודי ששומר שבת ויהודי שאינו שומר", מסבירה מיקה מנדל, בעלים, כורמת וייננית ביקב מיקה שנמצא במושב נטור ברמת בגולן. "עם כשרות של הרבנות לא יכולתי לעסוק ביין בכלל. הייתי צריכה להעסיק יינן ועוזר יינן שומרי שבת. יכולתי רק לפקח על עבודתם, ולא לעסוק במקצוע שלי".

לא רק הקשיים הפרקטיים והכלכליים מפריעים למנדל. העניין העקרוני בוער בה: "ערכית, אני לא מוכנה לעבוד עם גוף שלא רואה בי יהודייה ומגביל את העשייה שלי כי אני לא דתייה, או כי אני אישה. לא במקרה כמעט אין נשים בתעשיית היין הכשרה".

צבי רמק, היינן של יקב שדה בוקר, הקים את היקב לפני 24 שנים. "בהתחלה היקב לא היה כשר", הוא מספר. "ב־2011 עברתי ליין כשר, בהכשר הרבנות. ההתנגדות שלי לכשרות הזו הגיעה עם הזמן. קצת עצבן אותי, שיהודי עבריין, שישב בכלא, רשאי לגעת ביין, אבל יהודי כמוני, שלא שומר שבת בפרהסיה, אינו רשאי. במשך 11 שנה לא נכנסתי ליקב פעם אחת בלי משגיח. אפילו לא היה לי מפתח ליקב שלי".

מילים שונות, במנגינה דומה, משמיע שגיא שורר, הבעלים, הכורם והיינן של יקב שורר במושב תלמי יחיאל שבאזור גדרה. "גם בחינם לא אקח כשרות של הרבנות כי אני לא מספיק יהודי בעיניהם כדי להכין יין בארץ ישראל", הוא יורה. "אני לא חושב שצריך להגביל אותי בשום צורה. זו הזיה שאני לא יכול לגעת ביין שלי, ביקב שלי. תחת הרבנות אסור היה לי להיכנס ליקב בלי משגיח. אני לא צריך מפקח 24/7".

שורר, אם להתבטא בלשון עדינה, גם אינו אוהב את העובדה שיחסי העבודה עם משגיח הכשרות מוכתבים לו על ידי הרבנות: "אצלם, הייתי צריך להעסיק תחת תלוש שכר שלי את מי שהם יגידו לי. זה לא מתאים לי". והוא אינו בעל היקב היחיד שהסידור הזה לא מתאים לו. מיקה מנדל אומרת: "הכשרות של הרבנות מחייבת אותי להעסיק אדם בשכר כמשגיח כשרות. ליקבים קטנים, זו מטלה כלכלית גדולה. והמשגיח בעצם לא עושה כלום ביקב מלבד להשגיח עלי".

לעומת כל זאת, החיים תחת כשרות צהר נוחים יותר לבעלי היקבים ולייננים, אם להסתמך על עדויותיהם. "למה צהר? אני אומר שהם סופרים אותי במניין", שואל ועונה צבי רמק. "אני יודע שאני יהודי, לא צריך גושפנקא לכך ממישהו אחר. אבל רצוי שאוכל לגעת ביין שלי. למען האמת, משגיחי צהר מקפידים יותר מבחינה הלכתית. הם בודקים כל דבר, וזה גם יותר יקר לי. אבל אני לא מתנגד עקרונית לכשרות, ועם כמות היין שאני מייצר (עד 6,000 בקבוקים בשנה), עדיף לי עם צהר".

שגיא שורר הלך עם התחושה, ואולי עם הלב: "מה שאהבתי בצהר זה שהמשפט הראשון ששמעתי הוא שהם בעד קירוב לבבות, ואמרתי 'נהדר'. מבחינת הכשרות, זה אותו הדבר: תרומות, מעשרות, עורלה".

גם מיקה מנדל התחברה לחיבור. "מול צהר, המערכת עובדת יותר על אמון. מגיע נציג של צהר לפני הבִקבוק, אנחנו מפרישים תרומות ומעשרות יחד, אני מעבירה להם את רשימת הכרמים שאני בוצרת מהם ולכל הכרמים יש אישורים. לקהל שלי לא מפריע שהכשרות היא של צהר. מה שכן, אין לי כניסה ללקוחות עסקיים שעובדים עם הרבנות. למשל, מסעדות שיש להן הכשר של הרבנות".

מנדל, שמגדירה עצמה "חילונית לגמרי, פלוס פלוס", היא בת להורים שחזרו בתשובה בילדותה. "הוריי הם חקלאים ואני הגעתי לעולם היין גם בזכותם - הם מגדלים גפנים. היקב שלנו משפחתי מאוד. חלק מהמשפחה שלי דתי, ויש לי גם חברים דתיים. אנחנו חיים בקהילה מעורבת של חילוניים ודתיים. גם בן זוגי הגיע ממשפחה דתית. אין לי בעיה עם כשרות, כל עוד זה לא נוגד את ערכיי".

האמונה אינה הסיפור גם אצל שגיא שורר. "היקב התחיל כלא כשר. אני לא חייב את הכשרות, אני לא אדם דתי. רציתי כי אמרתי למה לא. אנחנו יהודים בארץ ישראל. אני יכול גם בלי כשרות, אבל נחמד שיש. היום אני מבסוט. יש כשרות, אני לא עובד בשבת גם ככה, ומי שמקפיד על כשרות אחרת, לא יקנה את היין שלי, לא נורא".