לחיי התקווה: הפאב הדרומי שהועתק לתל-אביב זקוק לתמיכה שלכם

"בשישי לאוקטובר עשינו משהו שאנחנו לא נוטים לעשות" אומר איתי מבורך הבעלים של 'גרין פאב' מקיבוץ ניר עם. סגרנו את המקום ליובל, לקוח קבוע שלנו, לחגיגות היומולדת שלו, אליהן הוא הביא מלא חברים מכל הארץ במיוחד בשבילו. הרבה אנשים שגם נשארו לישון בקיבוץ ולא יחזרו. כשהאירוע הסתיים, המשכנו להתארגן למשמרת ערב, חברים מכל המושבים מסביב מגיעים, כ-300 איש מכל הגילאים והמינים ואנחנו בעוד שישי טירוף, כיפי, עד השעות הקטנות של הלילה.

"בארבע וחצי אני סוגר את הדלתות ומתכנן לישון ושעתיים אחרי מתחילים הטילים ומפה הכול חושך וגהינום."

בהפוגה מהתקפות הטילים, איתי מחליט לארוז את המשפחה ולצאת מהיישוב, אל המשפחה שלו במודיעין. בשער הקיבוץ הם מגלים שאין להם איך לברוח. השער נעול ולא ניתן לפתוח אותו, שיחה לראש כיתת הכוננות מגלה את המפחיד מכל: מחבלים נכנסו לקיבוץ, הכבל הראשי נפל ואין חשמל. הוא מקבל הוראה לעוף הביתה ולהתחבא ולקוות לטוב.

איתי ומשפחתו מתחבאים בממ"ד למשך שתיים עשרה שעות של יריות, עשן ופחד עד שהם מצליחים לברוח מהקיבוץ בדרך שעוברת בין גופות, מכוניות שרופות ומראות קשים. יובל, אותו לקוח שחגג ערב קודם יומולדת- נרצח באותו הבוקר יחד עם עוד לקוחות וחברים רבים, הלקוחות הקבועים גלי וזיו ברמן נחטפו לעזה.

מסיבת היומולדת של יובל הפכה למסיבת פרידה. ממנו. מהקיבוץ. ומהחיים שהכרנו.

כבר יותר מ-100 ימים שהחטופים בעזה. כבר יותר מ- 100 ימים שאיתי והשותף שלו, שחר שוורץ, המשפחות שלהם ועוד אנשי ניר עם, מתגוררים במלון הרודס מרשת פתאל, בתל אביב, שהיה הראשון לפתוח את דלתותיו למפונים עוד באותו הלילה. קיבוץ ניר עם נסגר והפך לאזור מלחמה.

'גרין פאב' פעל עשרים ואחת שנים. מ-30 מ"ר הוא גדל ל-300 מ"ר והפך לפאב השכונתי של תושבי הסביבה, לבית של העוטף,. מקום בילוי שאפשר להגיע אליו לבירה עם חברים, עם כפכפים ואפילו עם ילדים.

לדברי איתי, "התחושה של להיות מפונה היא קשה. הניתוק מהבית, מהחיים שלך, ההתמודדות עם כל הצער והכאב הזה מסביב שאי אפשר להתמודד איתו. אם יש משהו שנותן לך כלים לעבור כאלו דברים זה הבית, ואין לי בית ואתה לא יודע מתי תחזור הביתה. זה באמת מה שקשה. אין את הסדינים שלך, המגבות, המרפסת עם הקפה והשקט, הדשא להשתולל עליו, הפרטיות שלך. הריח הזה באוויר שאין לי איל להסביר, של שדות רטובים. געגוע מטורף הכול כל כך חסר. הדברים הקטנים המובנים מאליו.."

באחד הלילות הראשונים, ישבו שחר, איתי וחברים מהקיבוץ בשקט של המחשבות שלהם ודיברו. איתם ישבה גם, מנכ"לית המלון, רחלי אמסלם, שרצתה לדעת מה יכול להעניק להם קצת תחושה של שפיות ובית.

הם מתחילים לדבר על 'גרין פאב', על כמה שהוא היה בית, מקום של מפגש לכל הקהילה והיישובים בסביבה, בכל זאת פאב של 21 שנה. המנכ"לית הקשיבה בשקט לשיח על הפאב ואחרי כמה ימים פנתה לאיתי ושחר וסיפרה להם שלאחר שיחה עם הבעלים, דויד פתאל, הוחלט לתת להם שטח במלון, שבו הם יוכלו לשבת יחד, לשחזר את הגרין פאב והוא כולו שלהם אם ירצו.

אחד מאנשי CBC ישראל (החברה המרכזית למשקאות) שעובד עם הפאב זמן רב הציע להקים את 'גרין פאב' מחדש ומפה לשם, החברה תרמה תרמה את כל הבירות והכוסות, והפאב שוחזר ולו לתקופה קצרה של אסקפיזם ושפיות, ללא מטרת רווח, האלכוהול לא עולה כסף כשהמטרה היא לייצר פינה, מקום שבו יוכלו אנשי ניר עם לשבת ולנשום, לשתות משהו בלי לחשוב על המצב הכלכלי, ואולי להרגיש קצת בית .ערב הפתיחה כלל הופעות של ברי סחרוף ולהקת התקווה שש.

בימים טרום המלחמה, הקימו אנשי של גרין פאב, בעזרת עזרתו של ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל, ממ"ד ענקי בהשקעה גדולה. ראש המועצה נרצח באותה שבת בכפר עזה, והחברים נותרו עם החובות וללא כל הכנסה.

גיוס ההמונים נולד מההבנה שלמרות שבעלי הפאב לא מעוניינים בתרומות, העובדים שלהם תלויים בהם כלכלית והם ממשיכים לשלם להם משכורות, המדינה לא שילמה להם פיצויים והם חייבים כספים רבים לאנשי מקצוע.

אז במקום לבקש תרומות, הם מבקשים תמיכה וחיזוק. קנו עכשיו את הדרינק שלכם, את ההמבורגר והבירה ואולי אפילו איזה ערב צוות חברה, ואת הכל תקבלו כאשר 'גרין פאב' יחזור. כי בלתי אפשרי לאבד גם את הבית, גם את החברים וגם את הפרנסה. תעזרו להם לחזור לעמוד על הרגלים.

כתובת הפרויקט בהדסטארט