המפלצתי, הסקסי והמשתלם מכולם: 26 סטייקים שווים ברחבי ישראל

עונת המנגלים של יום העצמאות ראויה לכבוד המגיע לה, ותאוות הניפנופים הישראלית יודעת להרכיב תפריט עתיר להיטים, אבל בסוף, ואיך שלא תהפכו את זה על הרשת (פעם אחת בלבד בבקשה, די), אנחנו רוצים סטייק. סטייק טוב, כלומר.

המיתולוגית, השכבתית, האורגינלית: 22 מנות סביח שוות ברחבי ישראל
המעמיס, המקצוען, הוותיק והמוסד: 19 מנות שניצל שוות ברחבי ישראל

נתחי הבשר היו, נשארו ויהיו הכתר הקרניבורי שלנו, ולמעשה היהלומים שבכתר הזה. בעידן שבו המפחיתנים מתרבים, ובצדק, גוברת המודעות להשקעה בסטייק ראוי, ואיתה מתחזקת גם התשוקה לא "לבזבז" ארוחה בשרית על בינוניות. לא בשביל זה אנחנו כאן, ולא בשביל זה הן כאן.

לכן, קבלו המלצות בשריות שוות ברחבי הארץ שיודעות מה מצופה מהן. יודעות ומספקות.

תמיר לוי עדיין צוחק בכל פעם שהוא פותח את מקרר הבשר המרכזי שלו, ומגניב חיוך גם סתם כשהוא חולף על פניו. גם אתם תרגישו ככה, חיוכים וצחוק, אבל בשולחן.

מו ומו הוא עדיין מקום פשוט, אבל פשטות מהסוג הכי טוב של המילה. קומה אחת מעל הרחוב הראשי הסואן מתקיימת - אין דרך ממשית אחרת להגדיר את זה - הצגת בשר ברמת צ'מפיונס ליג בכל מקום בעולם. והיא מתקיימת בלי רעשים מיותרים. אנטריקוט על העצם ופורטרהאוס, פילה וטי-בון וניו יורק סטייק. לצחוק כל הדרך למגש.

מו ומו

המטבח השמח של בני מדר הוא הרבה יותר מסטייקים, אבל מקרר הבשר הבוהק מושך את העיניים ותשומת הלב בתוך ספרה, ומשם הדרך קצרה לשיגעון.

יש פה אנטריקוט משויש-מיושן ופילה כמובן, פריים ריב וצלעות, וגם סינטה נברסקה ידועה. אחר כך תוכלו להתפנות לכל היתר.

ספרה

הדיבור פה הוא כפרי והוויב כולו מעט נחבא אל הכלים, אבל מי שיודע - יודע כמה טוב פה. ובשלב הזה כולם כבר פחות או יותר יודעים, כך שאנחנו מסודרים.

התפריט מהודק, מתמקד בעיקר, ומשחק במקביל גם עם המבורגרים ושניצלים. אחר כך, או תוך כדי, יגיעו כמעט על אוטומט אנטריקוט וסינטה, פילה ונתח קצבים. כפר אולי, אבל כפר של בשר.

פרה פרה

בלב הבירה, מטרים ספורים מהמולת שוק מחנה יהודה, נוצץ מקום שמסתכל דווקא לכיוון אירופה, כולל מערכת סטנדרטים שבוודאי לא אופיינית לכאן.

בלאק איירון של אתי וירון ישפה היא מופת של התמקצעות ותשוקה להתמקצע עוד יותר אפילו, כיף מסעדני ללא פוזה מיותרת, וענייני בשר מופלאים באמת. הראשונות מיוחדות עד כדי מחשבות כפירה, ההמבורגר ומשחקי האונטריב גם, אבל בסוף כמובן מגיעים לנתחים - פילה וסינטה ואנטריקוט, אבל גם פריים ריב רב-מיצים ולהיטי ואגיו משוגעים בדרכם.

בלאק איירון

סטייק-האוס ניו יורקי שרק במקרה ממוקם במלון ירושלמי (וגם כפופ-אפ הומה בתל אביב), עם יסודות איתנים ותפריט בשר יוצא דופן גם אם לא לוקחים בחשבון את חילוניותו.

יש כאן פריים ריב ו"אינגליש קאט", אנטריקוט מלכותי על שתי עצמות וטומהוק לזוג - אבל רק אם אתם בקטע של לחלוק את השמחה כמובן.

גריל רום

ההשראה אמריקנית והמנה המיתולוגית שלה בכלל שואפת יפנית, אבל הדסון היא בראש ובראשונה בית מקדש ישראלי. אין רשימה בלעדיה, אין שיחת סטייקים בלעדיה, אין ריור בשרני בלעדיה.

איתה, לעומת זאת, יש אנטריקוט וסינטה, חיתוכי מנהטן ולונג איילנד, טי-בון ופילה שאטובריאן, דלמוניקו וגם חלונות ניו יורק. בכל זאת.

הדסון

מוסד בשר יש מאין, כמעט מהשנייה הראשונה של פתיחתו, מינוס הכבדות המעיקה ופלוס הבשר. הכי פלוס.

הצוות של טריגר עושה קצבות מתמחה כמובן, אבל גם מודרנית, עם חיתוכים ונתחים מיוחדים מעט יותר, וקלאסיקות מטופלות היטב - משייטל ועד ואסיו, מפריים ריב ועד ניו יורק סטייק. והמבורגר גם, אל תספרו (אבל תזמינו).

טריגר

מעט בקונטרסט לכל העיצוב והסטייק-האוסיות של חברותיה לרשימה, אבל לגמרי מתכתבת עם סביבתה בשוק הכרמל, מצליחה M25 להיות גו-טו בשרי כבר יותר מעשור.

הלהיטים הגדולים שלה מגיעים דווקא מלמטה, עם שיפודים ומנות שנוגעות בסטריט-פוד, אבל כשיש כבר סטייק של מיטמרקט על השולחן, הכול משתתק ומקבל פרופורציות נכונות.

M25

סיפור קלאסי של קצבים, וסיפור קלאסי עוד יותר של התפתחות קצבים, הובילו בסופו של דבר לתוצאה הבלתי נמנעת שהיא פופ-אפ ללא תאריך תפוגה. וטוב שכך.

דוכן הבשר של מיטמן בשרונה מרקט צמוד לוויטרינות הבשר שלה, ולכן חותך תיווכים ומייעל תהליכים. כך עושה גם גסטון שלה, באיירפורט סיטי. התוצאה היא דיל צהריים אולטרה-משתלם בלב העיר שאינה יודע VFM מהו, וסטייק נהדר בפני עצמו.

מיטמן

קלאסיקה שקטה ואבר-גרינית במרומי שכונת נווה צדק, עם אפיל רגוע ואנרגיה געשית מלמטה, כמתבקש.

מקום של בשר עושה את מה שהיא יודעת לעשות באופן שמייתר כל דברים אחרים שלפעמים נסחפים לעשות. זה אומר ראשונות שמסלילות אותך קדימה, ועיקריות - סינטה וטי-בון, פורטרהאוס ופריים ריב - שמנחיתות אותך במקום. המקום שלך.

מקום של בשר

הסיפור המרכזי פה הוא אורן אסידו, ברור, על כל כשרונותיו וראשו וידיו וטעמיו הנפלאים, אבל קווי העלילה המקוריים של המקום עדיין פועמים - גריל ענקי, ותשוקת בשר.

זה הולך ביחד בדרך הכי טבעית שיש, מהראשונות הנהדרות ועד הנתחים הנהדרים לא פחות - פילה בקר, סינטה, אנטריקוט גדול או פריים ריב ועצם. סיפור.

פליים

הקונספט כאן הוא כמובן קצת שונה - יותר מנעד, פחות נתח גדול ומרכזי - אבל רמת הבשר מצדיקה את זה, והזכרונות ממקומות נוסטלגיים דומים הם רק זכרונות.

במקומם, פסאדור פורשת (ופורסת גם, ברור) עשר מנות ונתחים, מתחילה מהר - קבב, אווז, אסאדו, אונטריב - ואיכשהו מצליחה להגביר עם פיקנייה ושייטל ופריים ריב ומה לא. חגיגה.

פסאדור

המהפך הכשר לא שינה כמעט כלום, והפינה היפואית המיתולוגית ממשיכה בשלה. ואת שלה היא יודעת לעשות טוב יותר מכולם.

השולחן עדיין זקוק להרחבות כשהצלחות מגיעות, ותפריט השיפודים ממגנט אותך מיד, אבל המנוסים משאירים מקום למגשי הבשר הכבדים - חגיגת ואגיו, סטייק רוסיני עם כבד אווז, שאטובריאן עמוק, סינטה ואנטריקוט על העצם. מוסד.

איציק הגדול

מה שהחל כספוט המבורגרים מתמחה זלג במשך השנים באופן טבעי למקררי הבשר (וגם גיאוגרפית, לכמה מקומות מדרום ועד שרון). המהלך האחרון של פריז טקסס, עם זאת, היה כבר הצהרת כוונות של נתחים ומקצוענות, וחגיגה עסיסית שלמה.

זה אומר, בין היתר, ראשונות קרפצ'יו וטרטר מח עצם, צ'יפס נהדר ואפילו סלט. איתן, פלאנק סטייק, ואסיו, שייטל ופילה, חיתוכי "פריז טקסס" וגם משתיקות שולחנות דוגמת דנבר קאט, פורטרהאוס ויציאות מיוחדות (טרס מז'ור, אני מדבר עליך).

פריז טקסס

לא לגמרי הגו-טו התודעתי האוטומטי ביותר כשחושבים על סילו, אבל התוצאה של מטבח איטלקי מושקע שעושה חיתוך איטלקי יוצא דופן היא בסופו של דבר סטייק משנה תודעה.

תוכלו למצוא פה, מן הסתם, מנות פסטה משפחתיות ומושקעות, שניצלים גדולים ומשחקי טאבון לוהטים, ואיתם גם פילה בקר ואנטריקוט קלאסיים, אבל הדיבור הוא ביסטקה אלא פיורנטינה (או סטייק פירנצה, השמות פחות חשובים לנוכח המראה המדהים) המאגד פילה בקר ועצם לנתח חלוקה שחיתותי, ולחגיגה שלמה.

סילו

סנסציית בשר מיומה הראשון בפורמט הכי פשוט והכי יעיל - כשהוא מבוצע ככה, כלומר - של קצבים עם חנות שהופכים לקצבים עם חנות ומסעדה.

ההמבורגרים עשה כאן את רוב הרעש, מעצם טירופם, אבל אחריהם, ולגמרי בפרונט, יש ראמפ סטייק ופילה, אנטריקוט וסינטה, וגם חיתוכי ניו יורק, פורטר האוס, פריים ריב ויצירת "ג'אגר קוטלט". מה נותר לומר.

ג'אגר

היא כשרה, היא משתלמת, והיא מכניסה אותך אליה דרך חנות יין נהדרת שהיא חלק מהדבר עצמו. מה צריך יותר, בעצם?

וין אנד ויאנדה היא מקום מקצועני שעושה בשר טוב לכולם בלי לוותר על שום דבר בדרך, ובלי לעשות מעצמו יותר מדי עניין. הנתחים, ממשק לגזיאל, נעים בין פילה בקר סלחני ופריים ריב עוצמתי יותר, אבל הבחירה עובדת היטב גם בין הקצוות האלה.

וין אנד ויאנדה

המסעדה המצוינת של עידו פיינר איננה מבליטה טיקט קרניבורי מובהק ביומיום, אך מפצה עם ערבי חמישי פרועים ופראיים כאחד.

"חמישי נתחים" של עמק בראסרי עושה את מה שהשם שלו אומר שהוא עושה, ויותר מזה. מקררי יישון שנפתחים, והרבה בשר שיוצא מהם לשולחנות. גם סינטה וגם אנטריקוט כמובן, ואיתם גם חיתוכים מעניינים ומקוריים.

עמק בראסרי

חוות גידול וגם אטליז, מסעדה ולמעשה מפעל חיים.

לימוזין עובדת כבר יותר משני עשורים בפורמט חיבור לקרקע ומפתחת במשך זמן רב אף יותר ידע בשרים נרחב, אנציקלופדי, ותפריט שיודע מה נדרש ממנו - נתח קצבים לראשונה, וסטייקים נהדרים אחר כך.

לימוזין

אטרקציה חיפאית שלא נופלת מהגנים הבהאיים, עם שמחת חיים שמתעלה אפילו על הרגעים הגדולים בסמי עופר.

הסינטה בר עושה סינטה-אנטריקוט-פילה וגם נתחים בשרניים יותר, על העצם, בחיתוכי ניו יורק, טי-בון ופריים ריב. אחר כך, כשנרגעים, אפשר להתפנות לסיבוב תיירותי יותר. אבל בסדר הזה.

סינטה בר

בין אם מדובר בחללית-האם הצפונית או בגירסת הבראסרי התל-אביבית שלה, סדנת המסעדנות של פאדי דבאח הצליחה ללמד אותנו דבר או שניים (או שלושה) בשנים האלה.

במטבח של אומניה מלהטטים אנשי אוכל נהדרים, ואי אפשר באמת לשבת כאן בלי להתנפל על חלק בתפריט, אבל כשאתה מגדל בקר כזה, בסוף הכול מתכנס למקררי היישון, ומשם למגש העץ על השולחן.

אומניה

השואו של עלאא איברהים הוא סוד צפוני ידוע למדי, ועדיין שקט ונחבא אל הכלים. במוקד של פואגו ניצב גריל אימתני, אבל הלב שלה הוא עדיין הידע, הניסיון, הכישרון והתשוקה של עובדיה ושל אנשיה.

בפועל, על המגשים, תמצאו משחקי בשר של ארנצ'יני אסאדו וצלעות טלה, סינטה ואנריקוט מצוינים, טומהוק ענקי וגם הרבה מאוד קומבינציות זוגיות, משפחתיות, דאבל-דייטיות, משתלמות מאוד.

פואגו

מצטרפת טרייה יחסית לרשימה שרוב מקומותיה הפכו כבר למסורת פתיחת שולחן, אבל מדובר בהצטרפות שמחה ומטלטלת, בקטע אנרגטי כמובן.

ביסטרו ביף שטראוס עושה הכול פשוט וכפרי, מעוצב נעים מספיק בשביל שתרגישו בנוח ומושקע מספיק בשביל להתרווח, עם בשר נהדר שמגיע מהמשק המשפחתי הצמוד, נתחים ששונעו מהקצבייה העו דיותר צמודה, ותמחור שגורם לך לצעוק לשמיים, ולהזמין עוד.

ביסטרו ביף שטראוס

תחנת עגינה צפונית קבועה, מתמשכת, בלתי ניתנת להזזה, ובלתי ניתנת לערעור.

האזוריות מדברת כאן גליל כמובן, אבל הבשר מתכתב עם טובי הסטייק-האוסים בחו"ל. מפילה ועד טי-בון, מפורטרהאוס ועד ניו יורק סטייק, כולל ביף-ריב שומנית ו"קאובוי ריב" שמצדיקה את שמה.

טיביס

תחנת חובה סובבת כנרת שמבליטה מקומיות ומדברת בשפה רמת גולנית שוטפת.

הירקות נפלאים, וסוללים דרך לבשר נפלא בהתאם - פורטרהאוס 800 גרם או ראמפ סטייק, אסאדו או "צ'קרוסט", וגם מחבת קצבים זוגית שהיא ככל הנראה אוכל הדייטים הרומנטי ביותר באזור.

מושבוצ

עוד כוכבת צפונית-כנרתית, שזוהרת כמטרת קניות פופולרית הביתה, בלי לשכוח את מסעדת האם עצמה.

יש כאן ראשונות ראויות ובשרי מעשנה מצוינים לכשעצמם, המבורגרים עם ג'וס והתמחות טלה ידועה. ויש גם נתחים. הרבה מאוד מהם. ניו יורק קאט, למשל, או פריים ריב. אנטריקוט או פורטרהאוס, וגם מגשים זוגיים להתנפלות רחבה יותר. בכל זאת.

מרינדו