תדר חביות: לשתות כמו היפסטרים

פעם הייתי פריקית של פסטיבלי יין, הסתובבתי בין עשרות דוכנים ולא הפסקתי לשתות, או מה שנקרא: "הייתי צעירה והייתי זקוקה ליין". אלא שהבעיה בפסטיבלים הגדולים הללו, כייפים ככל שיהיו, היא שבסופו של דבר מדובר ב"תפסת מרובה לא תפסת". ברוב המקרים את מקבלת שלוק וחצי מכל יין, בדרך כלל טועמת יותר מידי יינות שמעוורים את החיך, ובסופו של דבר את נשארת במעין תחושה מרחפת של שכרות שבה אין לך באמת מושג מה שתית, מתי, מה היה טעים, מה היה חדש עבורך, ומה תרצי לשתות שוב?

בשבת האחרונה, אחרי תקופה שלא פקדתי פסטיבלי ענק החלטתי לחזור ליריד יין קטן ומקסים שנערך בתל אביב, בבית רומנו, בחסות מסעדת הבסטה ומועדון התדר. יין, מיקום היפסטרי במובן הטוב של המילה, תל אביב בצהריים, ודרום העיר הקסום שרק בימי שבת כייף לצעוד לשם ברגל. עזבו שלא ידעתי על האירוע מראש ואלמלא חבר היה עושה לו לייק בפייסבוק אפילו לא הייתי מודעת לכך. לבושתי, עדיין לא ביליתי במתחם הזה (סליחה אייל שני) שבעבר היה סניף של מס הכנסה לתושבי חולון ודרום תל אביב. את תיאום המס הראשון שלי מעבודת כתיבה עשיתי בבית רומנו, זה היה עבור כתבה למגזין "דרך האוכל" שעוד היה בחיתוליו, והנה אני סוג של סוגרת מעגל.

אני מניחה אגב, שהפרסום המצומצם היה מכוון, לשמור על האירוע קטן ומפה לאוזן, כזה שרק מי שבאמת אוהב לשתות יגיע בשבת ב 12 בצהריים במקום להיות בנמל עם הילדים. בפועל מסתבר שהמפה לאוזן הזה עובד לא רע, והפרסום בפייסבוק עובד כי המקום החל להתמלא לקראת 14:00 כמעט עד אפס מקום.

בחלל של בית רומנו הצטופפו בערך עשרים יקבים וחנויות יין, וקונספט הטעימה היה מורכב מכך שתהיה אפשרות לשתות כוסית כמעט שלמה, כדי להרגיש באמת את היין, ולא להסתפק בלגימה שלא אומרת כלום. בין היקבים שלקחו חלק היו גם כאלה מוכרים שאת היינות שלהם אני שותה תדיר כמו: מרגלית, שאטו גולן, וכרם שבו. היו חנויות קונספט כמו בוסר, מנו וינו, ועוד. יינות ישראלים לצד יינות מבורגון מעמק הלואר וסדרות פרימיום מיוחדות. אבל מכיוון שהיו לנו תוכניות גם לאחר הצהריים שלא יכולנו לבטל, החלטנו לשתות במשורה כדי לא להשתכר מידי, ולבחור כמה יינות, עם דגש על ישראלים, שלא טעמנו עד כה.

רכשנו כוס והתחלנו לשוטט בין המציגים. הראשון שפקדתי היה יקב אחת של ניצן סברבסקי שפגשתי לראשונה בעיצומו של הסגר השני, והתאהבתי. בה, בשאנין בלאן שלה ובהמשך גם ברוסאן ויוניה. השווצתי בפני חברי חובב היין המדופלם שאני מכירה אותה, והוא, שכבר זכה בחייו לטעום שאטו פטרוס 1982 עף על הרוסאן ויוניה וסימן אותו להמשך.

התחנה הבאה היתה יקב וורטמן, והקריניאן 2016 שלו שמגיע מהכרמים של שפייה. קריניאן, וכבר חפרתי על זה פה לא פעם, הוא אחד מהזנים האהובים עליי שאני מרגישה מצד אחד שיש הרבה ממנו אבל המודעות הציבורית אליו עדיין לא כל כך גדולה. אז בבקשה חברים וחברות, צאו רגע מספקטרום המרלו קברנה, ותנו צ'אנס לקריניאן. ליקב שאני מודה שלא הכרתי לפני כן, יש גם גרנאש סירה לבן (כן מה ששמעתם) שהוא בעצם סוג של רוזה 2020, אחד היינות המעניינים והמיוחדים שיצא לי לטעום בז'אנר, חפשו אותו אם אתם צריכים משהו מיוחד לארוחת ערב. אנחנו רכשנו אחד לארוחה של אחר הצהריים, והצטערנו שלא קנינו עוד.

המלצת היין הנוספת מהסבב הקסום הזה של שבת היא הויוניה של יקב גיתו, יקב משפחתי קטן מהוד השרון בנו של המייסד סיפר לנו בטעימה שהוא התפטר מעבודתו בתחום הפינסים ונכנס לעומק לעסק המשפחתי. הרמנו לכבוד ההחלטה האמיצה הזו את הויוניה 2020 שלהם וגילינו שנותרו עשרות אחרונות של בקבוקים, אז מומלץ לכם למהר. הויוניה מגיע מכרמים במצפה רמון, והוא לא הויוניה הקלאסי שאתם מכירים. הוא מורכב יותר, מרענן אבל עמוק ובעיקר פותח את התיאבון לאוכל, ולאירועי חשיפה נוספים שכאלה לקהל הרחב ולא רק לקהילת היין, כדי שכולם ידעו את מה שאנחנו כבר יודעים.