איך הפסקתי לפחד והתחלתי לחבב את הצרפתים

בשבוע הבא מציינים את יום הבסטיליה, ועל אף שלי באופן אישי יש סיפור פרידה קורע לב שהתרחש ביום הזה בדיוק לפני אי אלו שנים, אני משתדלת להתעלם ממנו ולהתעסק בדברים החשובים באמת: דהיינו - אלכוהול. כן, את הצרפתים אני לומדת לאהוב לאט אבל בטוח, ואולי בסוף הלב שלי ייפתח אליהם לגמרי כמעט כמו ליינות שלהם. ספוילר: זה מתחיל לקרות.

בשבוע שעבר פגשתי את שגריר המותג של בית השמפניה 'מואט ושנדו' צ'ארלס דה פונטבס, אולי האיש הכי שמח ולבבי בעולם, הייתי ביום די מדכדך ברמה האישית והוא הדביק אותי באנרגיות של שמחה. "מלצר, אני רוצה לשתות את מה שהוא שותה", כמעט זרקתי למארגני האירוע, אבל בכל זאת ריסנתי את עצמי כי צרפתים בכל זאת מעדיפים שיק וסטייל ולא איטלקיות פורצת של אכילה בידיים.

המפגש התרחש לרגל ההשקה של מואט ושנדו וינטג' 2013. זו הפעם השנייה בחיי שאני פוגשת את נציגי המותג, ששברו לי צום בן יותר מ 20 שנה של שמפניות. פעם - הוריי זכו בבקבוק "שמפנייה" (או מבעבע אחר) ולא אכסנו אותו היטב. כעבור עשור, כשחשבתי לפתוח אותו באופן חגיגי התגלתה לי התקלה הנוראית. מאז, לא ממש שתיתי מבעבעים כמעט בכלל. עד שפגשתי בשנת 2019 נציג אחר של המותג,

זה קרה ממש רגע לפני שפרצה פה הקורונה, ישבנו יחד במלון נורמן כשהעולם היה פתוח ולא היו בלאגנים בנתב"ג ופנטזתי על חגיגות יום הולדת אצלם באחוזה, תוך כדי שאני מעלה סלפי על חביות. וגם, החך שלי לא רק שיצא מהטראומה אלא למד להעריך מחדש את המשקה שעושה שמח בלב. שמפנייה. אבל הפעם אמיתית

חודשיים מאוחר יותר הייתי בנסיעה האחרונה שלי דווקא בברצלונה, ואז נסגר העולם. שמפיין ירדה מהפרק אבל לפחות שם, בברצלונה, פגשתי באחד מהטאפאס ברים קבוצה של צרפתים שהתעקשו שאעזוב את הרוזה ששתיתי וארים איתם כוסית שמפנייה לחיים. הם שברו את הלשון עבורי באנגלית, וליבי - שכבר התרכך כלפי הצרפתים, הפך להיות כמעט שלולית אחת גדולה של רגשות.

מפה לשם, החלטתי כהומאז' לידידיי הצרפתים החדשים להיערך מראש לחגיגות יום הבסטיליה, לקנות, לחתוך גבינות והפעם גם לא לחכות לרגע האחרון ולו רק כי הם עם מעורר הערכה, שלא נותן שידרכו עליו. אולי צריך ללמוד בכל זאת משהו מהסנוביזם והלאומיות החזקה. תכלס, קצת מעורר קנאה.

מואט ושנדו וינטג' 2013 לא רק עושה שמח בחיך ובלב, הוא גם בעיני מתפקד כיין המושלם לכל בראנץ' שהוא. אפילו לפני מנות הפתיחה לארוחות הערב. פתאום, מסביב לשולחן, אחרי שגמעתי בשקיקה שתי כוסות, הבנתי שאני מתנהגת יותר כמו איטלקייה ושצרפתים אוהבים לשתות לאט, לאכול בביסים קטנים ולמשוך את ההנאה בעדינות מבלי לטרוף אותה. הריסון הוא ממני והלאה, אבל הבטחתי לעצמי לפחות ביום חגם של אנשי השיק והסטייל לנסות.

ג'ין הוא המשקה השני שאני אוהבת אחרי יין. ועל אף העובדה שהוא מכיל 40 אחוזי אלכוהול משהו בו, אולי בשם שלו, או באנגליות המאופקת, עושה אצלי תמיד את הרושם של משהו קליל ותרופתי, במובן הטוב של התרופה. אם יין משמח לבב אנוש, ג'ין מרגיע כל מכאוב.

יש הרבה סוגי ג'ין שאני מחבבת ואם להיצמד לחגיגות יום הבסטיליה, אני בוחרת הפעם את CITADELLE, מותג צרפתי, שמשיק לכבוד יום הבסטיליה מארז מדליק להכנת קוקטיילים בבית. אני העצלנית, בסוף תמיד מסיימת עם ג'ין וטוניק בכוס של ערק, אבל מישהו לימד אותי שג'ין דווקא עדיף לשתות בכוס יין. אז אני זורמת.

אני יודעת שיש תחושה שצרפתי זה יקר. אז יש ויש, ואפרופו יוקר מחייה שאני מדברת עליו רבות, הנה כמה המלצות נוספות בניחוח יום הבסטיליה, ליינות צרפתיים שטעמתי במהלך השבוע האחרון, קלילים, צוננים וכולם לא עולים יותר ממאה שקלים: "סטודיו" של מיראבל (רוזה משובח מפרובאנס), קוט דה רון לבן (דלאס), ושאבלי של אלברט בישו (שכבר הומלץ כאן במדור), ושוב הוכיח את עצמו לא רק בארוחות ערב חגיגיות אלא גם כאחלה ליין לצד אבטיח שמוכרים ב 80 ₪ בים.