פינוי בילוי: סושי, יין והנדל"ן הכי שווה בעיר

לא רבים זוכרים מיקומים מקוריים של מוסדות קולינריים מיתולוגיים. מסעדת 'מי ומי' למשל, שעד היום כשאנחנו מדברים עליה בבית, אבא שלי מספר איך שכשאמא שלי שכבה בבית חולים הקריה רגע לפני שיצאתי לאוויר העולם (אז לא הכניסו גברים למתחם), הוא ניגב בה חומוס, ומיד מוסיף: "אבל בסניף המקורי". עם הגיל אנחנו אוהבים להשוויץ בידע על "סניפים מקוריים", ואני לא חפה מהשטות הזאת ומקפידה לציין בפני כל חברה שצעירה ממני בשנתיים, שהסניף המקורי מקום בילוי כלשהו, היה בכלל מעבר לכביש, כמו גם שהסניף המקורי של נאפיס חולון, הוא בכלל בראשון לציון. הידעתם?

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אמנם כבר הייתי כמעט בת עשרים כשסושי בר בזל קם לראשונה בשנת 1997 בבזל (המתחם המקורי!), אבל בשבילי מתחם בזל היה אז סוף העולם, מי מגיע לחור הזה בפאתי תל אביב? תהיתי, רק מי שרוצה להתאבד בקפיצת ראש לירקון, עניתי לעצמי. צחוק הגורל הוא שאני מתגוררת שם בעשור האחרון ונהנית מכל רגע.

אבל לא על זה באתי לספר, כמו על ניסיון בריחה נוסף מהמצב העגום הקולקטיבי שעשיתי בשבוע שעבר, הן מהמדינה והן ממתחם הפינוי בינוי הקרוי שכונת מגורי, בגלל הפסקת מים וחשמל של כמעט יממה. ניסיון הבריחה המוצלח כלל אוכל ושתייה וכמובן קראש במלון עם נוף לים, כי אם אין לנו כסף לגור בדירה כזאת, לפחות שנישן מידי פעם בנדל"ן השווה ביותר בעיר.

יש שני רחובות בעיר שחוברה לה יחדיו - תל אביב -יפו, שאני לוטשת אל הנדל"ן שבהם עיניים כאילו שזה יעזור לי. רחוב גאולה ורחוב מאפו. שניהם נמצאים בלב המאפליה של הריסות הרכבת אבל אני מודה שיש משהו יפה ברחוב בן יהודה הסגור. הוא שקט מהמולת מכוניות, וכשיורדים לים זה נותן מן אקסטרה שלווה על הדרך.

זוכרים את סושי בר בזל מהמערכה הראשונה? לימים הסושייה המפורסמת והסופר טעימה עברה לרחוב פרישמן והיה לה סניף עם מנות משכרות, שהיינו (החברות) יורדות ממתחם בזל (המקורי!) במיוחד אליה ולפעמים אפילו מנסות לתפוס בה מקום אחרי הים.לפני שמונה חודשים בערך התרחש מהפך, וסושי בר בזל נכנס לתוך אחד המלונות הקסומים בעיר, פרימה סיטי, ברחוב מאפו, (בחיים לא הייתם מאמינים) והפך להיות חלק מחבילת האירוח במלון (אבל לא רק).

למה לא הייתם מאמינים? בגלל שמדובר בבניין יחסית ישן ולא מפונפן כמו מלונות הבוטיק החדשים והמוארים. אבל בפנים לא רק שהכול משופץ מהיסוד, אלא שהחדרים יפים ומרווחים עם מרפסות של תל אביב של פעם שמראות פיסת ים ושוברות את הלב בשנייה. סושי בר בזל הוא גם אופציה לארוחת ערב לאורחים של המלון, כשהחל משעה 16:00 אחרי הצהריים גם נפתח לקהל הרחב כמסעדה ובר קצת שונים ממה שהכרתם. פיין, כזו שכייף להתלבש אליה (הכותבת השקיעה בשמלה) ועדיין במחירי שפיות. הלאונג' בר אגב, פתוח 24/7.

הגעתי לשם לבד אחרי חצי יום מיוזע ללא חשמל, כמעט בדמעות אחרי מריבות עם נותני שירות שלא יודעים לתת שירות. אבל עשיתי צ'ק אין בגוף ולנפש מיד פתחתי בקבוק מרלו מסדרת אימפרשן של יקב טפרברג שחיכה לי בחדר מקורר היטב. אין כמו שנ"צ אחרי יין אדום תאמינו לי, אין כמו שנ"צ לפני ערב עם המון שתייה.

בערב הגיע חבר טוב לארח לי חברה בארוחה, לא לפני שהוא טרח לעדכן: "את בטח לא זוכרת אבל אני מכיר את הסניף המקורי של סושי בזל. זה היה בבזל את יודעת?". אחר כך תפסתי את חיים אלוש השף של המקום, בין הגשת המנות להמון זוגות של תיירים שישבו שם איתנו, כדי להבין איך היה לו המעבר הדרסטי.

כשהוא התחיל לדבר איתי על האתגרים של החצי השנה האחרונה במעבר לתפריט כשר (אין מה לעשות, זה חלק מהדיל עם בתי מלון בישראל) תפסתי פתאום את הראש. בחיי שאפילו לא שמתי לב. אלוש מספר שבהתחלה כל חובבי מנות השרימפס הידועות והמוכרות של סושי בזל המקורי התבאסו על המהלך שהפך את המסעדה לכשרה, אבל בחודשים האחרונים הוא עמל קשה כדי לדייק את התפריט עם חומרי הגלם וההתאמה של כל המרכיבים, ולא רק שהלקוחות הקבועים חזרו אלא גם מנות מיתולוגיות אהובות מפעם, עם מגוון לא נורמלי של דגים.

אבל שימו שניה את האוכל הנפלא באמת בצד. תפריט האלכוהול של המקום צריך אולי כתבה נפרדת כי יש בו מגוון קוקטיילים ויינות של המקום כולם על טהרת היקבים הישראלים. התחלנו עם 'קולומבר2021' של יקב אדיר, למנות פתיחה. ועם העיקריות והקומבינציות הלכנו על 'רוסאן 2021' של יקב לוריא. רוסאן זה אחלה זן.

היופי בתל אביב הוא שאפשר לצלוח אותה ברגל, מה שפחות יפה הוא לעצור מונית על הדרך, לשלם בערך 70 שקלים כדי להגיע מרחק של כמה בלוקים מהבר הביתה. אבל מה שעוד יותר מצחיק הוא שהדבר שתמיד נראה לי הכי הגיוני לעשות בתקופה המשוגעת הזאת, הוא לשתות כאילו אין מחר וכדי לא להתעורר למציאות המרה, פשוט ללכת לישון במלון.