היין הגיאורגי הראשון שלי

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", כתב דוקטור סוס, והאמת שקצת הרגשתי ככה כשפתחתי בפעם הראשונה בקבוק יין מגיאורגיה, מולדת היין, מדינה שטרם יצא לי לבקר בה אבל היא אחד היעדים שהכי שמסקרנים אותי מבחינה קולינרית. בהשראת דוקטור סוס החלטתי שבסוף השבוע הזה אני יוצאת מאזור הנוחות שלי, עושה הפסקה מתודית קטנה מיינות לבנים שאני שותה כמו מים (לא שזה פסול או רע, חלילה), וחוזרת לאדום העמוק הזה שלא שתיתי הרבה זמן. האם ניתן להשיג בארץ יינות גאורגיים טובים? ברור שכן, לבושתי אני מודה שגיליתי את זה רק עכשיו, אבל אף פעם לא מאוחר.

אם לא הייתי מתעכבת על האותיות הקטנות, לא הייתי מנחשת ש-Schuchmann Mukuzani 2020, הוא יין גיאורגי. שוכמן, כך התברר, הוא יקב ידוע וגדול מאזור קחטי, שהוקם בסיוע משקיע גרמני חובב יין בשם שוכמן, ומייצר מבחר גדול של יינות בשתי סדרות עיקריות. האחת אירופאית והשנייה גאורגית "אסלית" מזנים מקומיים.

מוקוזני הוא כאמור הגיאורגי הראשון שלי. הוא נקרא על שם אזור הכרמים בו מגדלים בין היתר את זן
הענבים ספראבי שממנו הוא עשוי. היין נחת על השולחן רגע לפני ארוחת שישי, שאחת המנות העיקריות שהוגשו בה נוצרה בזכות קרייב שהיה לי לחריימה, מול מזגן שמכוון לעשרים מעלות.

בתמורה לבישול, דרשו ממנו המארחים להביא יין אדום "אבל מאלה שיש לך עם האופי". מוקוזני שעונה בדיוק על התיאור, הוא יין עם צבע עמוק ואף קצת מעושן, הוא יבש אבל פירותי והוא שונה מיינות אחרים שעשויים מאותו סוג ענבים, בכך שהוא מיושן בחביות עץ לפחות שלוש שנים. אין לי איך לסכם מלבד: גו גאורגיה! איזה כייף שעוד מעט חורף ואפשר לצלול באמבטיית אדום.

אי אפשר לסכם סוף שבוע עם בקבוק אחד. והעובדה שהגברים בחבורה לא מסוגלים לשבת כאשר המזגן מכוון ליותר מעשרים מעלות, טמפרטורה שעושה לי להרגיש דצמבר, גרמה לי לפתוח שני בקבוקי יין אדום דומיננטיים (אבל לא כבדים, שלא תטעו!) בשבוע הראשון של אוגוסט. יש לי חברה ששותה רק יינות מריוחה אחד מאזורי היין הידועים של ספרד, והאמת שעל אף החיבור הספרדי המאוד הדוק שלי דווקא מצאתי את עצמי יותר נדבקת לצרפתיים. מצד שני, לספרד יש היסטוריית יין מרתקת, והיינות משם הם קסם מהלך, בפרט כל מה שמגיע מריוחה שהיא מעצמת יין עוד מהתקופה הרומית.

והנה עובדה שתשתמשו בה יום אחד לתשבץ: גם תחת השלטון המוסלמי לא הופסק ייצור היין שם, תארו לכם מה זה אומר. כך או כך, החלטתי שאם כבר ריוחה, לכבוד חברתי הטובה חובבת הספרדים שהגיעה לביקור בזק מארה"ב, אני הולכת על ריוחה קריאנזה (שהתיישן לפחות שנתיים. אם כבר ספרדי, שיהיה בוגר ובשל ליחסים). היצרן נקרא מרקס דה טומרס, וכמו כל סיפורי היין היפים, גם הוא הוקם בתחילת המאה העשרים על ידי מאסטר יין בשם דון רומן מונטניה, הנכדים שלו ממשיכים כיום את דרכו ושומרים על מסורת ייצור היין, מכרמים בני יותר ממאה שנה.

בדומה לקודמו מגיאורגיה, גם הספרדי הזה Marques de Tomares, Rioja 2020, היה עמוק ואלגנטי, יש לו טעמים מורכבים אבל הוא "לא מכביד על הראש". מדובר ביין קולינרי שהוא אם תרצו תיאור גרפי: מרגיש כמו שמיכת טלוויזיה מפנקת להתכסות איתה מול סדרה, כזה שאפשר לטבוע איתו בתוך ביס של חלה עם רוטב עגבניות חריף, ואפשר לצלול איתו גם לסיר פסטה או לכל ארוחת שישי בלי חדשות ברקע, ועם ים חברים, כזו שאפשר להשאר בה ערים עד מאוחר ולקום בלי שעון למחרת בבוקר. אז הלכתי לפתוח עוד בקבוק.