EAT ליסט: 10 המסעדות הכי שוות של פברואר 2026, כולל מקום ראשון משום מקום

זוכרים את הביקורת ההיא שעשתה לכם חשק לבקר שוב במוסד הוותיק שגם אתם זוכרים לו חסד נעורים? ומה עם ההמלצה המסקרנת ההיא, זאת שסימנתם ושמרתם איפשהו, שהתאימה בול לנסיעה צפונה, דרומה, ולכל רוחות השמיים בעצם?

10 המסעדות הכי שוות של דצמבר 2025, כולל מקום ראשון אש
10 המסעדות הכי שוות של ינואר 2026, כולל מקום ראשון חלומי

והתור התל-אביבי הלוהט החדש, זה שעוד לא הספקתם לדגום? הדוכן שבדיוק נפתח על הרחוב שלכם, לא רחוק מהעבודה, ועוד חודש כבר לא יהיה כאן כי הכול הפך להיות פופ-אפ (ובעיקר החיים שלנו, מסתבר)? ומה עם המסעדה שלא עושה רעש, אבל עובדת מצוין יותר משנתיים, ולא צריכה טובות, אבל אולי צריכה שתפרגנו לה פה ושם?

אינספור הכותרות של חדשות האוכל מבלבלות גם אותנו, מודים. מקומות שבכל תחום אחר היו זוכים לתשומת לב ראויה מוחלפים מדי יום בדברים חדשים יותר, אך לא בהכרח משופרים. זה הגיוני וטבעי, אבל גם קצת עקום, ובדיוק בגלל זה החלטנו לעשות קצת סדר לפני שאנחנו פותחים יחד שולחן, ולתת בסוף כל חודש רשימת המלצות אמת, EAT ליסט שווה וטעימה שעונה על שאלת השאלות הקבועה של כולנו - איפה *באמת* כדאי לאכול עכשיו?

מול המרחבים הפתוחים של עמק יזרעאל, ועם האנשים המצוינים של אותו עמק בדיוק, נוצרה כאן מעטפת שהיא הרבה יותר מאוכל. יודעים מה, אפילו יותר מהזדמנות לראות את "השקיעה הכי יפה בישראל".

כי תמרלין עושה בשר מצוין ופורסת לך מול העיניים נתחים גדולים, אבל כרגיל במקומות כאלה, השלם גדול יותר מסך החלקים (הגדולים בעצמם, בואו, אתם בצפון). זה בייקרי של בוקר ודשא של אחר צהריים, שירות טוב יותר ממה שהרגילו אתכם אליו ודרינק של בין ערביים. אוכל, פה, הוא רק ההתחלה.

קל מאוד, כמעט אוטומטי, לעשות יקר ומנותק מהגג של מלון נורמן. הרבה יותר קשה לעדכן ולהתעדכן, לשנות גישה ולהתחיל לדבר עם העיר ואנשיה. דיינינגס, לכל הפחות, השכילה לעשות את שניהם, ואז לבחור נכון.

הגירסה החדשה של היפנית הולכת על יוקרה נגישה. היא מסרבת להפסיק להשקיע (בשירות, בקוקטיילים, במעטפת ובחוויה) אבל מסכימה על הדרך לתמחר קצת אחרת, ולפגוש אותך בנקודת האמצע הארנקית. משם, רצוי עם כמה שיותר ניגירי, הדרך קצרה לקאמבק.

הסערות ששוטפות את תל אביב סוחפות את באיה ורעביה מרחוב לרחוב ומטרנד לטרנד, אבל ESO בכל זאת מצליח להביא קצת יוניקנס לדיזנגוף, ולהשאיר טעם טוב בפה מנקודת הכניסה ועד היום שאחרי.

זה מקום שמח, ספרדי בשאיפותיו וים-תיכוני במלתחתו, עם השקעה ניכרת (ויוצאת דופן) בבר ותפריט טעים שפורש בפניך לא מעט אופציות ומסלולים. כאן, יש הרבה מאוד פתרונות לאיזה ערב שלא תרצה לעבור.

אין נסיעה צפונה בלי סימון מראש של נקודות עצירה שעניינן קפה-אוכל-שופינג, ואין נקודות עצירה צפוניות שלא לוקחות בחשבון את הממלכה הקסומה הזאת.

קפה ללה היא שלוחת האוכל וההפוגה של "פנטזיה מרוקאית" הצמודה, וככזאת היא לוקחת ממנה את הלך הרוח, וגורמת לכם להישאר הרבה יותר ממה שתיכננתם, לאכול הרבה יותר ממה שרעבתם, וליהנות הרבה יותר ממה שהמדינה הזאת איפשרה לכם עד עכשיו. לקפה, לקניות, לניקוי ראש - כאן הכול הולך.

עשרים ושתיים שנה לאחר שהייתה בוודאות המקום הכי לוהט בסביבה, גוצ'ה חוזרת לתבוע את שלה עם מייק-אובר לפנתיאון ויכולת לספר לעולם מור"קים לא רק על מטבחים ואוכל, על גם על שיפוצים, ובעיקר על שיפוצניקים.

פינת הרחובות דיזנגוף ובן גוריון נותרה בעינה, מיתולוגית-אסרטגית, ועליה נוצרה גירסה חדשה למסעדה, מותאמת תקופה, יפה ופלואידית הרבה יותר, מדברת לרחוב ומדברת לאנשיו. התפריט, מצדו, חוזר ועודכן, נותר משתלם בתקופה שבה המילה הזאת נשחקה עד דק, ולא שכח כמה כיף לעשות פה טעים ושפוי.

אף פעם לא לוהטת במובן השטחי של המילה, ותמיד לוהטת במובן העמוק של המילה, אז מסעדת הדגל של רן שמואלי במתחם שרונה תסתדר מצוין בתוך כל ההגדרות הסותרות הללו. מבחינתה, אפילו, עדיף.

המבנה של קלארו עדיין מרהיב, אם אתם נזקקים לשאלות רטוריות, והשירות עדיין טוב יותר. המחירים גבוהים, אבל מתגמלים עם מנות בגודל שצוחק (יחד איתכם, לא עליכם) על ווליו פור מאני והאוכל של טל פייגנבאום מקפיד לעניין אותך לא רק עם טעמי ארץ ישראל, אלא גם עם סיפורי הארץ ואנשיה. כאן, בלב האורבני של תל אביב, הסיפורים האלה הם תמיד סיפורי טעם.

הבראסרי המעוגל של ינון אלעל ועמרי קאופטייל תפס את שכונת פלורנטין מוכנה, ומאז רוקד איתה צמוד, לצלילים חדים יותר ויותר.

האוכל בלונל מצוין, הבר שלו מצוין בהתאם, השירות משווה מצוינות והמקום כולו מפזר כמויות מאוזנות של סקס-אפיל וקז'ואליות. זה שמח, זה מקורי, וזה בעיקר עובד.

בגדול, תנו לידיים של עלאא מוסא לעשות את שלהן, ואתם מסודרים בכל מקום שבו הידיים האלה עובדות, למעשה. Salt, מהבחינה הזאת, היא רק המחשה טוטאלית של המוסכמה הזאת.

מזללת הים החדשה (יחסית) עושה הכול נכון - משקיעה בעצמה עם עיצוב מזמין, יווני-חיפאי, ומשקיעה בכם עם אוכל נהדר, מהסוג שכבר כל כך קשה למצוא כאן, ובמחירים שבקושי רואים עוד פה. הצלחות האלה שמחות וטעימות, אבל בעיקר מוכיחות שאפשר אחרת. אחרת, וטוב הרבה יותר.

גם אם תיזהרו מלקרוא לה גלידריה, חלילה, וגם אם תקפידו לקרוא לה בית גלידה, סביר שתטעו פעמיים.

כי שמנא היא לא רק ההוכחה הניצחת שאפשר עדיין לעשות כאן טוב, גם בתחומים שנדמה שמוצו עד תום, אלא גם הבהרה יומיומית שהטוב הזה יכול לרגש וללמד, להחזיר וללמוד בעצמו. בסך הכול גלידה, נכון, אבל גם תקווה. עד כדי כך.

לא ברור אם גבעתיים אי פעם חלמה להתייצב בצמרת רשימות שובבות מעין אלה, אבל ברור מאוד שמי שחלם - ובמקרה הזה, עומרי יצחק, דותן כהן, יוחאי טל ואסף יגר - ידע גם לסיים עם הגשמה.

Botte הוא בר יין שלא עושה עניין מעצמו, והוא מרשה לעצמו לא לעשות את זה בגלל שאת כל השאר הוא כבר עשה קודם. השקיע בחלל, השקיע במטבח, השקיע ביין ובאוכל, והשקיע באנשים שמתווכים את כל אלה לקהל. פלא שהקהל כאן כל הזמן?