EAT ליסט: 10 המסעדות הכי שוות של ינואר 2026, כולל מקום ראשון חלומי

זוכרים את הביקורת ההיא שעשתה לכם חשק לבקר שוב במוסד הוותיק שגם אתם זוכרים לו חסד נעורים? ומה עם ההמלצה המסקרנת ההיא, זאת שסימנתם ושמרתם איפשהו, שהתאימה בול לנסיעה צפונה, דרומה, ולכל רוחות השמיים בעצם?

המסעדות הכי שוות של אוקטובר 2025, כולל מקום ראשון רותח
המסעדות הכי שוות של נובמבר 2025, כולל מקום ראשון אדיר

והתור התל-אביבי הלוהט החדש, זה שעוד לא הספקתם לדגום? הדוכן שבדיוק נפתח על הרחוב שלכם, לא רחוק מהעבודה, ועוד חודש כבר לא יהיה כאן כי הכול הפך להיות פופ-אפ (ובעיקר החיים שלנו, מסתבר)? ומה עם המסעדה שלא עושה רעש, אבל עובדת מצוין יותר משנתיים, ולא צריכה טובות, אבל אולי צריכה שתפרגנו לה פה ושם?

אינספור הכותרות של חדשות האוכל מבלבלות גם אותנו, מודים. מקומות שבכל תחום אחר היו זוכים לתשומת לב ראויה מוחלפים מדי יום בדברים חדשים יותר, אך לא בהכרח משופרים. זה הגיוני וטבעי, אבל גם קצת עקום, ובדיוק בגלל זה החלטנו לעשות קצת סדר לפני שאנחנו פותחים יחד שולחן, ולתת בסוף כל חודש רשימת המלצות אמת, EAT ליסט שווה וטעימה שעונה על שאלת השאלות הקבועה של כולנו - איפה *באמת* כדאי לאכול עכשיו?

אולי קצת פחות לוהט במובן המקובל והמעט שטחי של כולנו, אבל הכי לוהט שאפשר בכל מובן אחר. בינינו, עדיף בדרך כלל ככה.

המסעדה היהודית בבני ברק פורשת כבר עשרות שנים שטיח קבלת פנים רחב (מאוד) ומגוון (עוד יותר) לאורחיה, ומגדילה אותו אפילו יותר לקראת סופי השבוע. פסטיבל החמין שלה, או הצ'ולנטיאדה, הוא המשך ישיר של הכנסת האורחים הזאת, והזדמנות נהדרת לחלוק קערה, ולחלוק אוהל, ולחלוק פיסות חיים, אחד עם השני.

כן, בפעם האחרונה שבדקנו הוא עדיין שהה בתחומי האנומליה שהיא נחלת בנימין, אבל בר האוכל האיטלקי-ישראלי בהובלת דנה לי ברמן מוסיף להוביל אותך אליו בכל זאת, בתנועת מיגנוט שמוכיחה שגם שם אפשר. ועוד איך אפשר.

והפעם, בראנץ' במופעו ההוליסטי ביותר. מהבר המשוקשק והמתוקתק ועד האוכל האנרגטי והקינוחים המשלבים התלהבות ילדותית ושובבות בוגרת. בשבת, בשעות האלה, אין על פרדיסו. אפילו הרחוב יודע.

זה לקח זמן, ואולי קצת יותר מדי זמן, עד כדי כך שכמעט התייאשנו מלקבל כאן מזללת כיסונים כמו שיש בכל. עיר. נורמלית. בעולם. אבל הנה, שלושת הדובים הגיעו.

הרעיון פשוט, אבל כל השאר מורכב ומושקע, עם הרבה ליברליות באפשרויות הבחירה ובקומבינציות, ושני בסיסים מעולים בדמות ורניקי ופילמני. משם, רצוי עם בירה צוננת ביד, הכול כבר יתחבר מעצמו.

שנה סוערת, בוודאי בהתחשב במהוגנות הטבעית שלה, הסתיימה במשב רוח אופטימי שמורגש ברחבי מלון דריסקו כולו. ככה זה עם אוכל, הוא משפיע על הכול.

ג'ורג' וג'ון של ירון פישניאק לא הורידה שום רגל משום דוושה, אבל בהחלט עושה מאמץ להוריד את השורה האחרונה בחשבון שלכם. זאת פחות פשרה, ויותר הבנה איפה אנחנו חיים, והחיבור הזה מצית משהו שקשה להגדיר במילים, וקל מאוד להתחמם מולו.

מה שהולך במסעדה התל-אביבית הזאת הוא למעשה ההיפך מלוהט, וזה כל כך לוהט עד שאתה מנסה להבין מחדש את רף הטמפרטורות.

כי כאן לא עושים טרנדים (לא איציק חנגל ולא גל בן משה ולא טדי קגן. אף אחד מהם, בדקתי היטב), ולא מתכתבים עם "תופעות" ושטויות. כאן עובדים וכאן יציבים וכאן מקצוענים וכאן מצטיינים. פאסטל משגעת ברמתה, ולידה ממש משגרת גרייס זיקוקים של טעם וחוויה לשמי העיר, והכול מנוהל והכול עובד והכול נעים, עד שכמעט לא נעים לך מרוב שנעים.

אפשר להגיד בשקט וברוגע שהחיבור בין גינה יפנית ובין שכונת פלורנטין לא הופיע לאף אחד בבינגו של 2026, אבל אם שופטים את התוצאה, אולי כדאי לתת לשנה הזאת צ'אנס.

קוקו זן היא הצ'אנס הזה. הגשמה טוטאלית של חלום פנימי (כן, כולל בריכת דגים, אקווריום שאינו אקווריום וקרקע חצצית לבנה) ותפריט ששולח אותך בבת-אחת הרחק מכאן. על גבי מרבד פנקייק כמובן.

זה חמוד לחשוב שאנשי הצפון מקימים דברים רק בשביל הנסיעה השנתית של תיירי המרכז אליהם. בפועל, ובאופן הכי טבעי שיש, הם התחילו בשנים האחרונות - כן, ממש בצל המלחמה וההבנה שאי אפשר לבנות על תיירות בלבד - לעשות את הדברים הטובים האלה בשביל עצמם. אתם, די בטוח, כבר תגיעו.

ג'ולאן של ניר ורגב אבנר מתעוררת כל בוקר במתחם דפנה'לה, ומעירה מיידית את הגליל ואת הגולן. זה הריח של החמאה, זה איכות הדיפוף, וזאת ההבנה שכל קהילה זקוקה לבצק. רצוי עם דברים טובים ומקומיים בתוכו ומעליו ואיפה שאפשר.

מצחיק לחשוב שיש מי שמגיע עד מלון פרא רק כדי לעשות תכניות, וארוחות, במקום אחר, ומצחיק עוד יותר לחשוב שהמסעדה הזאת עדיין זקוקה להמלצות כלשהן, אבל עדיף לצחוק, כנראה, בטח במדינה כמו שלנו, ובטח בהתחשב באלטרנטיבות.

כי רוז' של יוסי הייב לא רק טובה לסביבתה, וטובה ביחס לצפון, ושווה ביקור אם אתם בסביבה, אלא כוכבת בוהקת בפני עצמה, נטולת כוכביות. סעו, סעו במיוחד, סעו עד שתעצרו, ובלי לעצור.

שנה אחרי פתיחתה, מסעדת הים התל אביבית מקיימת את כל הבטחותיה, ובישראל רק המשפט הזה לבדו צריך להריץ אנשים אליה.

ואנשים רצים, מן הסתם. צ'אקולי גועשת בערב, אבל ארוחת הצהריים החדשה (יחסית) שלה שוברת גלים, ושוברת שוק. עם השמש, עם האוויר, עם ירדן שי, לא צריך יותר מזה דבר.

ממשקופי הכניסה ועד גובה כיסאות הבר, מהתמונות ועד האהילים, מהכוסות הצבעוניות ועד האוכל הצבעוני לא פחות, נועם הס וחבריו-שותפיו הצליחו להרים בדרינקריה משהו שונה, ולחתור תחת כל תבנית אפשרית של עולם האוכל המקומי.

הם השקיעו המון, ולאו דווקא כסף זוהר ומנצנץ. שמו אנרגיה ומאמץ בעובדים ובסיפור, ובאים כל יום כדי ללוות אותם ולהגשים אותו. זה עובד כל כך טוב, עד שלא ברור לך למה בכלל לחוות משהו אחר במקומותינו. כן, אוטו ונסיעה עד פרדס חנה, אין טבעי מזה.