סינגפור, מוסקבה, ברלין, ישראל: האוכל היהודי הכי טעים בעולם

אנחנו לא אנשים של הגדרות. איך אפשר להיות כאלה כשמדברים על אוכל? השגרה שלנו, הרי מורכבת, מחיבורים בלתי קונבנציונליים, מכור היתוך מטבחי רחב עד כדי צורך באטלס, ומפיוז'ן (זוכרים שהייתה פעם מילה כזאת?) שבא לידי ביטוי במסעדות ממושלנות, אך גם בפיתת רחוב הכי יומיומית שיש.

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

בשבועות האחרונים עלו בוואלה! אוכל כתבות על מסעדה שהיא קיוסק, בר קוקטיילים שעושה גם צרפתי וגם אמריקאי, מסעדה טורקית בצפון תל אביב, פיצה נפוליטנית בראשון לציון, טרמינל משלוחים שמחבר וויטנאם-יפן-צרפת, וזו רק דגימה קטנה וטעימה.

כל המלל הזה נועד להמחיש לא רק את טשטוש הגבולות, אלא ממש את קריסתם. ובדיוק בגלל זה, כל כך מעניין לדבר עכשיו על אוכל יהודי, ועל פרויקט "פודיש".

הזרוע הקולינרית החדשה של אנו, מוזיאון העם היהודי (בית התפוצות לשעבר), הוקמה כדי לחבר בין הקהילות היהודיות ברחבי העולם דרך סיפורי האוכל היהודי. היא הלחימה Jewish ו-Food לכדי Foodish, ישבה וחשבה במשך כשנה וחצי, והושקה לאחרונה בקול תרועה גדולה (וטעימה כמובן).

מדובר, אם מנמיכים מעט את המילים הגבוהות, במיזם רב-פרצופים - אתר עשיר בסיפורים, מתכונים ותמונות, בית ממשי (גם אם משתנה במיקוד שלו) שיחבר בין בשלנים ושפים, סיורי אוכל, תערוכות, מסיבות, סדנאות ושיעורים וגם - נדמה לי שאני לא מהמר כאן בפראות - אוכל. הרבה-הרבה אוכל.

"גילינו עולם מרתק ומרגש שבו מגוון עצום וצבעוני של אנשים מכל קצוות הגלובוס. הם היו שונים מאוד אחד מהשני, אבל בעצם אותו דבר, לפחות בבסיס", סיפר עופר ורדי, שמפעיל במסגרת הפרויקט מעין בלוג משפחתי, "הסיפורים המרגשים סביב ההכנות לשבת, הסבתא או האמא שממנה ירשו מתכון, הילדים המתוקים שרואים איך אמא אופה או חלה ואבא מבשל. לא משנה לאן הגעתי, תמיד נתקלתי במין משהו מרגש שחוזר על עצמו".

ורדי, עיתונאי בעבר והמו"ל של הוצאת לאנצ'בוקס, המתמחה בספרי אוכל, ניצל את המגיפה הגלובלית לסיור (זום) מרתק שדילג בין מטבחי משפחות יהודיות בברלין ובווינה, בלונדון ובמקסיקו סיטי - וחזר משם עם אינספור זוויות, ונקודת מוצא אחת.

"נוצר פסיפס של אנשים, פסיפס צבעוני וגלובלי, עם משהו שמאחד אותם. זה מעבר למילה 'יהדות', כאן מדובר ממש באוכל. לכל משפחה יש את מנת הבית שלה, מנה מסורתית שעוברת מדור לדור, שהם אוכלים ביחד, אבל בכל זאת עדיין יש משהו שחוזר על עצמו, וככל שאני אוסף את הסיפורים, זה עובר כחוט השני לאורך הפרויקט הזה".

ורדי אסף סיפורים על סופגניות מרוקאיות שמטוגנות בלוס אנג'לס ועל קציצות כרישה שעדיין מכככבות בסינגפור, איגד שיחות ארוכות עם משפחות ועיבד שנים של יצירת ספרי אוכל עם אוריינטציה ישראלית. כעת הוא מרגיש בשל מספיק בשביל לזקק את זה למילה אחת.

"מה שמייחד את המטבח היהודי זאת הכשרות, זה הכול", סיפר, "לכל משפחה, בכל מקום בעולם, יש את המטבח המקומי. מה שאוכלים במקסיקו סיטי, למשל, זה לגמרי לא מה שאוכלים בלונדון, וממש לא מה שאוכלים בבודפשט, אבל כל המשפחות האלה שומרות, במידה כזו או אחרת, על מטבח כשר בבית, או לפחות יודעות מה זאת כשרות. וזה מה שמחבר".

הוא הזכיר את חלת השבת והחמין, שמופיעות בגירסאות כאלה ואחרות בכל העולם, וחזר משם לישראל אם תהייה האם המטבח כאן הוא יהודי. "אני לא חושב, זה מטבח מקומי, עם מאפייני כשרות מסוימים, אבל בסופו של דבר, זה המקום שבו נמצאת המשפחה".

המקום שבו נמצאת המשפחה - אותו מטבח אינטימי ומוכר עם מאכל-דגל בלתי ניתן לוויתור - הופך לנקודה בסיור המרתק של ורדי, וזו מתחברת בתורה לארוחה שמזינה את הבטן ואת הראש ואת הלב. "כל משפחה ריגשה אותי. יש שיחה והיכרות, סיפורים ואנקדוטות. הם שיתפו אותי בחיי היומיום, מסביב לשולחן האוכל במטבח, וזה תמיד לוקח למקומות מרגשים", תיאר.

"משפחת תומר מסינגפור, למשל, חלקה את המתכון שלה לקציצות כרישה. הם מכינים אותן כל שנה לפני פסח, והן הגיעו מהסבתא של האמא. היה סיפור שלם סביב הקציצות האלה, סיפור שהוא רק שלה, אבל אנחנו הבנו כבר - אלה סיפורים שחוזרים על עצמם", הסביר, "מתכון שעובר מדור לדור, סבתא וזכרונות, וחדר מדרגות שהתמלא בריחות טובים, וארוחה משפחתית, והמולה, וזה עולה בכל שיחה כזאת".

לדבריו, "לכל משפחה יש סיפור, ולכל משפחה יש סיפור אוכל. רק צריך לגרד ולמצוא אותו".