סופת יין: אדומים, כבדים ומחממים

אני שונאת חורף. ליתר דיוק, טליה של 1980 שונאת חורף. כי היא נולדה בקיץ. ים ושמש וחופש גדול היו הדברים האהובים עליי בעידן של ערוץ אחד בטלוויזיה ותרכיז זיפ במימייה. מאז עברו הרבה מים בנהר, הקיצים הפכו בלתי נסבלים, הים הזדהם, עליתי שלושה קילו בקורונה וזה מבאס אותי עד היום בגזרת הביקיני, ואין מה לעשות אני מתבגרת. הזיפ הוחלף ביין ואלכוהול, ואולי באמת הגיע הזמן להשלים עם זה שהתבגרתי והשתניתי. אז אני אמנם שונאת חורף אבל לומדת לאהוב אותו משנה לשנה.

כרמל - הסערה שפקדה אותנו עאלק בשבוע החולף תפסה אותנו עם המכנסיים למטה. זאת אומרת, בלי כלום במקרר. כשתהיתי אם עדיף להזמין מצרכים למרק כתום, עדשים או עוף, נעניתי בתגובה: את חולה? למה לא יין? ובאמת, לא יודעת מה נפל עליי כשחשבתי שצריך להתחמם ממרקים בשעת סערה ולא מיינות מפנקים, מול בינג' של סיינפלד ושל "ולריה" סדרה ספרדית חדשה בנטפליקס, שבייסיקלי עשתה לנו את הסופה, וגם דרשה מאיתנו להכניס לגופנו יין אדום עשיר כבד ומחמם.

לסופה שהיתה, ולסופות שעוד יגיעו, הנה כמה המלצות ליינות שיעשו לכם את החורף. בואו נקרא לזה חלק א', קובץ לא סופי שמוקדש הפעם ליינות מעבר לים (כולם מתחת ל 100 שקלים), אותו עבר הים שכנראה לא נזכה לראות בחודשיים שלושה הקרובים בגלל אומיקרון.

טרזס מלבק, הוא אחד היינות הארגנטינאים החביבים עליי במיוחד. אני מודה שמלבק הוא זן שאני אוהבת לשתות בעיקר בחורף וזנחתי אותו לאחרונה אחרי שהיה לי רומן עם קריניאן. אבל יש משהו במלבק הארגנטינאי הזה שעושה חשק להתכרבל עם הבקבוק. הוא מאד נוכח ודומיננטי, ותכלס לא חייבים לאכול איתו כלום. כל מה שצריך זו רק שמיכה, מפזר חום ושלט. את הטרזס מלבק אני ממליצה למצוא מבציר 2018 (אנחנו השגנו אותו ב"יין בעיר"), ולהשקיע גם בכוס רחבה.

אני מודה שפחות אוהבת את הפרימיטיבו. זה משהו שהשותף שלי לשתייה על הספה מאד מאד מחבב, אז זרמתי איתו. והאמת, אחרי שטעמתי בפעם הראשונה את ה-פאסו דל קרדינל של פאלו לאו, אני לוקחת בחזרה את כל מה שאמרתי על הזן. יין איטלקי שהוציא ממני בשנייה הראשונה את המילה "מטורף". קודם כל בזכות הטעם, ואחר כך בזכות ההבנה שיין כל כך מדליק עולה כל כך מעט.

לפני שבוע סיפרתי כאן על סדנת הסירה שעשיתי בירושלים, זן שאני עדיין לומדת להכיר ולחבב לאט לאט מפעם לפעם. את הסירה שלי אני בדרך כלל מעדיפה עם תוספת של עוד משהו, כמו במקרה של דלאס, קוט דה רון אדום מעמק הרון שעשוי מסירה וגרנאש. אני אוהבת יינות שצובעים את הכוס בבורדו, משהו בצבע הארגמני העז הזה עושה לי תמיד חשק לשתות. אנחנו אוכלים ושותים קודם כל בעיניים, אחר כך באף ורק אחר כך - אם תשאלו אותי עם החיך. כשמזגתי את היין הזה לכוס ובתנועה המעגלית (שתמיד מעוררת הגיחוך אצל זה ששותה איתי, אבל סליחה אני מערבלת מתוך הרגל), הוא עשה לי חשק לגמוע לבד את כל הבקבוק. בציר 2016, שנה של תמימות ועולם פתוח לרווחה.

בפודקאסט היין הנפלא של גיא הרן ורוני ססלוב מוצר צריכה בסיסי (המלצת האזנה חורפית) דובר באחד הפרקים על כוס היין הראשונה ששתינו, ואיך עיצבה לנו החוויה את תרבות השתייה האישית. אז כוס היין הראשונה המקצועית שאינה יין מהסופר, היתה של ברברה ישראלי. זן שגם ככה קשה לעיכול, על אחת כמה וכמה בטעימת יין ראשונה. אבל אני זוכרת את הטעם שלו, שהפך להיות עם השנים נרכש, ובכל פעם כשאני נתקלת בברברה, אני שותה אותו עם התכווננות מסוימת שאומרת לעצמי: תראי איזה מסע עשית יא סבתא. והנה, יין איטלקי ברברה דאלבה, של האחים ג'יאקוזה ביקב משפחתי איטלקי עם מה שנקרא "מתכון מאב לבן", בעיני זה ברברה קל עיכול, למי שלא מכיר את הזן. בציר 2019, גם אם אתם לא בטוחים שאוהבים, תבקשו לטעום בחנות, ואם לא, תקנו. זה היופי, שאין מה להפסיד במחיר הזה.

אני לא כל כך אוהבת לשתות וויסקי בצ'ייסר כי אני חושבת שזה די מבזה את המשקה הטעים שאני לא מעיזה לשתות לבד בבית, רק בחברה. ובכל זאת כדי להתחמם כי קר, לפעמים הנפש צריכה בין טקסט, לשיחת טלפון איזה צ'ייסר קטן שמחמם את הגוף.. לפני כמה שבועות הגיעה אליי מהדורה חדשה של דיוארס 18, מהדורת סופר פרימיום של הוויסקי הסקוטי המוכר וזוכה הפרסים. צ'ייסר עם ארומות של מרציפן ושוקולד מריר. בעצם, לא חייבים בצ'ייסר, אפשר בהחלט לשבת איתו עם קוביית קרח מול מפזר חום