דע את האויב: מסע בעקבות מסורת היין האיראנית

כשאנחו חושבים על איראן, יין הוא כנראה אחד הדברים האחרונים שנגיע אליהם. משטר האייתולות, ההקפדה על חוקי השריעה, והרטוריקה המתמדת נגד המערב, כל אלה לא משאירים מקום לדמיין גפנים שופעות בעמקי פרס, יקבים או גביע יין לצד פואמה עתיקה.

אבל ההיסטוריה, כמו בקבוק יין טוב שנשכח במרתף, לעיתים שומרת על רמזים לאימפריה אחרת. תרבותית, חושנית, ובעיקר: משכרת.

לאיראן טרום התאסלמותה, כלומר פרס הקדומה, היה תפקיד מרכזי בעיצוב תרבות היין במזרח הקדום. יין נקרא בפרסית עתיקה "מה" (mae), מונח שהשתמר עד היום בפרסית מודרנית, ולעיתים מופיע בטקסטים דתיים ופואטיים של התקופה.

הדת הזורואסטרית (מזדאיזם), שקדמה לאסלאם, שאמנם הפגינה זהירות מסוימת ביחס לשכרות, ראתה ביין סמל לשפע, לחיים טובים ולכוח הרוח.

מהממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו באזור, ניתן ללמוד על תרבות יין ענפה. באתר חאג'י פירוז טפה (Hajji Firuz Tepe), הנמצא בצפון-מערב איראן, התגלו כדי חרס בני יותר מ-7,000 שנה עם שאריות חומרים המעידים על התססה של ענבים.

בתוך הכדים, נמצאו גם שרידי שרף של עץ אלת המסטיק, ששימש, ככל הנראה, לשימור היין, ממש כפי שעשו היוונים מאות שנים אחר כך.

באתר אחר מדרום-מערב להרי זגרוס, נמצאו גיתות, תעלות ניקוז וכלי אגירה גדולים. על פי החוקרים, מדובר במערכת ייצור יין של ממש, מה שמעיד על כך ששתיית יין לא הייתה רק נחלת האליטות, אלא מנהג רווח שזכה למסגרות טכנולוגיות מתקדמות יחסית לתקופה.

היין הפרסי היה גם מוצר סחר מובהק. עדויות ממצרים וממסופוטמיה מצביעות על הובלה של יין מאזורי פרס לעבר הסהר הפורה.

יש אף השערות שליין הפרסי הייתה השפעה ישירה על תרבויות היין של יוון ורומא דווקא בהקשרים הפולחניים והפואטיים שנשזרו סביבו.

כמו כל תרבות עתיקה בעלת קשר עמוק ליין, גם לפרס היו סיפורים ומיתוסים שעוטפים את המשקה בענני מסתורין.

אחד הסיפורים הקדומים ביותר הוא על המלך הפרסי ג'משיד (Jamshid), שלפי המסורת המוקדמת נחשב למי שגילה את היין במקרה.

ג'משיד אסף ענבים והניח אותם בקנקנים כדי לשמרם כמיץ. אלא שהענבים תססו והפכו לחמוצים-מרירים. שומרי המלך סברו שהמיץ מקולקל והכריזו עליו כרעל.

אחת מהנשים בארמון, החליטה לשים קץ לחייה ושתתה מהמיץ אבל לא רק שלא מתה, אלא התעודדה, צחקה ורקדה. כאשר חזרה אל המלך, הוא טעם מן המשקה והורה לייצרו לכל העם. כך, לפי האגדה, נולד היין.

בספרות האווסטית, הכתבים המקודשים של הדת הזורואסטרית, מוזכרים משקאות משכרים בשם האומה (haoma), שתפקידם היה פולחני-רוחני.

אמנם לא מדובר בהכרח ביין ענבים, אך אלו היו ככל הנראה משקאות תוססים עם מרכיבים שהשפעתם דומה לזו של יין.

המהפכה האסלאמית הביאה איתה לא רק איסור על ייצור ושתיית יין, אלא מחיקה תרבותית של מסורת בת אלפי שנים.

היקבים נהרסו או הולאמו, הכרמים נעקרו או הוסבו לגידולים אחרים, והשירה נותרה בין מדפי הספרים. רק הקהילות הנוצריות והיהודיות הורשו לייצר כמות מצומצמת של יין וכמובן לצרכים דתיים בלבד. מהלך שלא היה קל בפני עצמו.

והיהודים? הם תמיד היו שם - כבר מתקופת המלך כורש, וגם כששלטונות השתנו, הם המשיכו להצמיח גפנים, לטפח יקבים קטנים, ולשמור את היין כעדות לקשר עתיק בין אדמה, זהות וסוד. עבור היהדות, היין איננו רק משקה אלא סמל לשמחה, לקידוש, ולשייכות.

למרות האיסור המוחלט באיראן, דווקא בגלות מתחילים פרסים לשוב אל שורשיהם בתחום היין. כמה יוצאי איראן הקימו יקבים מצליחים ברחבי העולם, בעיקר בארצות הברית, קנדה ואירופה, תוך ניסיון לשלב בין המסורת הפרסית לבין טכניקות מודרניות.

היקב הבולט ביותר הוא Darioush Winery, יקב בוטיק שהוקם בקליפורניה על ידי משפחה של יוצאי שיראז שברחו לאחר המהפכה. הם מתמחים בממסכים אדומים המשלבים ענבי סירה ופטיט סירה.

גם Azhadi Vineyards מבריטיש קולומביה, קנדה, נוסד על ידי משפחה פרסית ומתמקד בזנים לבנים כמו ריזלינג ושרדונה, עם עירוב קל של תבלינים מזרחיים בתהליך ההשריה.

מדובר ביינות איכותיים, שהייחוד שלהם הוא בסיפור שמבליט את היין כגשר של זהות בין עבר אסור להווה חופשי.

על התוויות מופיעים לעיתים ציטוטים מחאפיז, או איורים של גנים פרסיים, קריצה לעולם שהלך ואיננו.

היום, חלק מהאיראנים בגלות מנסים להשיב את כבודו האבוד של היין הפרסי, אם לא תוך יצירת יין, לפחות בזיכרון. אחרים כותבים מחדש את שירי חיאם, הפעם עם מבט ביקורתי על איסור השתייה.

הפסטיבלים הספרותיים שמתקיימים במדינות המערב, ושיחות הסלון שבהם מגישים גביע יין אדום לצד שירת חאפיז, הם אולי הגרסה הפוסטמודרנית של מה שהייתה פעם מסורת חיה.

כי גם אם אין עוד יין רשמי באיראן, הרוח עדיין תוססת. והבקבוק? הוא ממתין, כמו תמיד, לפתיחה הנכונה.