אוכל, שתייה, יגון, תקווה: ארבע שיחות עם רוני קובן

אסיף, המרכז לתרבות אוכל בישראל, סוגר שנה שלישית של פעילות, שבמהלכה סייע לא מעט למפונים, מסעדנים, חיילים ובני זוגם, בהפוגות קולינריות ועזרה בשיקום. לאחרונה, התקיים במרכז ערב מרתק, תחת הכותרת: 'ארבע שיחות על אוכל בשנה החולפת', עם רוני קובן.

קובן הוא בעיני מראיין נדיר, שילוב של רגישות, אמפתיה, אנושיות, כנות, חוש הומור וכישרון לגעת במרואיינים היישר בבטן הרכה. וכל זאת בחיוך, בנימוס בכבוד, בפתיחות, בהזדהות והבעת חמלה, לא לפני שלמד לעומק מראש את המרואיין שלו כמו פסיכולוג טוב, ומבלי לוותר על האמת שלו.

"אני לא מאמין שאחרי שנה כזו נתכנס לשוחח על אוכל עם כוס יין ביד" התחיל רוני את הערב. "יש מקום לתקווה".

רוני קובן שוחח באותו ערב עם פרחיה סבג, מפונה מקריית שמונה שנמצאת כיום בתל אביב. ג'ליל דביט, בעליה של מסעדת 'סמיר' ברמלה ומסעדת 'כנען' בברלין. יובל ג'וב הרגיל, בעלים של מזקקת 'יוליוס' מחניתה. ואיילת קציר מכפר עזה, ששכלה את בעלה בשבעה באוקטובר.

את הערב השלימו משקאות של 'יוליוס' וביסים מבית מסעדת 'מיכאל ביסטרו' ממושב לימן שעדיין סגורה.

ב-20 באוקטובר 2023, התפנתה פרחיה עם בתה וזוג התאומות שלה למלון ונשארו שם תשעה חודשים. "זה נהיה סיוט. התגעגעתי מאוד למטבח. ביקשתי ממנהל המלון להיכנס למטבח והוא לא הסכים כי אין ביטוח."

"התחלתי להכין כל יום שלישי 70 פריקסה למפונים, והבנתי שאני חוזרת להרגשה ביתית. ואז הכרתי את אסיף שהציעו לי ללכת לבתים ולבשל בהתנדבות. בישלתי אוכל מרוקאי והם מאוד אהבו. ואז נמאס לנו מהחיים במלון ועברנו לבית בכרמלית בתל אביב. בפעם הראשונה שכול המשפחה התקבצה אצלנו לארוחה הרגשתי שוב לראשונה מה זה בית."

"נדלקתי על תל אביב. בחיים שלי לא חשבתי שאעבור חוויה כזו. יש פה אנשים מדהימים, חמים ואוהבים. חיבקו אותי, פרגנו. ולא חשבנו מקודם שהם כאלה. מצאתי עצמי הולכת כול יום לשוק הכרמל ובישלתי לאחרים, תל אביבים לא מבשלים, ביחוד מזמינים בוולט."

זאת הייתה שנה מטלטלת לכולם, איך היה לראות את העיר שלך?
"עצוב עד כדי כך שאני פוחדת להגיע לבית שלי. הייתי קופצת אחת לחודש והיה קשה להיות שם. זה פחד שונה. פעם היינו רגילים להיכנס למקלט או לממ"ד ואחרי שבעה באוקטובר זה נהיה יותר מפחיד."

הבית הוא בתל אביב או בקריית שמונה?
"קריית שמונה, ברור."

תחזרי?
"כן. בפעם האחרונה שהייתי בבית בדיוק הודיעו על הפסקת אש והייתי יותר רגועה. למרות שהעיר נטושה, וזה עצוב לראות, אין אנשים ברחובות והחנויות סגורות."

מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור?
"לבוא לבקר בצפון. החזרה שלנו לא תהיה קלה. הנפש שלנו, אחרי שנה וחודשיים מחוץ לבית, נפגעה. אבל תל אביב עשתה לי טוב, עזרה לי. ממליצה לבקר בתל אביב פעם בחודש, אפילו רק להסתובב בעיר, זה נחמד ועושה טוב".

'סמיר' נפתחה ביפו בשנת 1928 על ידי סבו של ג'ליל ושרדה כמעט 100 שנים. כיום היא ממוקמת במבנה היסטורי ברמלה.

"לפני כמעט עשר שנים בתקופה של אחד המבצעים בעזה רציתי לנסות לשים רגל בחו"ל. אני יזם מטבעי, תמיד עשיתי כמה דברים יחדיו בחיים, והייתה הזדמנות לנסוע לברלין."

"באחד הביקורים פגשתי את עוז, שהיה לו מקום קטן של חומוס. התחלנו לדבר על שיתוף פעולה. ייצרנו מותג, 'כנען', מסעדה ישראלית פלשתינאית טבעונית, ועשינו אירוע של פופ אפ בביר גארדן כדי להראות מה זה חומוס."

"במקום 200 איש להם ציפינו הגיעו 800. אנשים התלהבו מהרעיון וביקשו מאתנו לפתוח מקום. פתחנו את המסעדה והוצאנו גם ספר מתכונים משותף".

"החיים מורכבים, יש את ברלין ויש את רמלה ואני בוחר לגור ברמלה. פה רוב האוכלוסייה שלי יהודית, כי אני עובד גם עם אלכוהול."

"בשבעה באוקטובר הבנו שקורה פה משהו שונה וסגרתי את המסעדה לחודשיים. אחר כך לאט לאט התחלנו לפתוח, אך העבודה עדיין לא חזרה לגמרי. במהלך השבוע מגיעים בייחוד חיילים ואיתם הלקוחות הקבועים שבאים לתמוך."

"אנחנו מתמחים בעיקר באירוח ולא רק באוכל, התיאור שלנו הוא מטבח, היסטוריה, תרבות."

האנרגיה השתנתה אחרי שבעה באוקטובר, איך האווירה?
"רוב האנשים שמגיעים אלינו הם מרמלה, אנשים עם חשיבה חיובית. מי שמפחד לא הגיע גם לפני כן. אחרי שנרגעו מהשוק הראשון אנשים הגיעו. מה שטוב זה שאנשים שוכחים. סבא שלי עבר ממקום למקום עקב שלוש מלחמות, עד שהגענו לרמלה ופה נשארנו לארח. אני מגיל שמונה במסעדה ואני לא רוצה להיות האדם שבגללו המסורת התפרקה."

מה זה לארח טוב?
"אני תמיד מבקש מאנשים לא להזמין יותר ממה שהם מסוגלים לאכול, כי המנות גדולות. כואב לי לזרוק אוכל. אני כמו אימא פולניה, אם אתה לא מסיים ואני צריך לזרוק אוכל או שלא היה לך טעים או שאתה לא מכבד אותי. ואז אני דורש לקחת טייק אווי ממה שנשאר. אני עובד קשה על האוכל הזה, וגם אימא שלי שמכינה את עלי הגפן אחד אחד."

הדיבור על ערביי ישראל בשנה האחרונה הוא 'איך הם מתנהגים' יפה, זה הדיבור של היהודים, תן לי מהזווית שלך.
"הערבים בשבעה באוקטובר פחדו הרבה יותר מהיהודים. פחדנו משני הכיוונים, גם מפנאטים יהודים בערים המעורבות וגם מהצד של הטילים, אנחנו בין הסדן לפטיש."

"אני לא אוהב להציג את הדעות הפוליטיות שלי, משאיר אותן למסעדה או לברלין, כי שם אני על תקן הערבי הפלסטיני שמראה לעולם שאנחנו יכולים לחיות ולעבוד ביחד. אני, שגדלתי בין יהודים ברמלה כל חיי, יכול להראות את שני הכיוונים. אני לא יכול להתכחש לשורשים שלי, אני לא יכול להגיד שאני לא פלסטיני, אבל אני גם לא יכול להגיד שאני לא ישראלי."

ברגעים עצובים של השנה, היה משהו שניחם אותך?
"קודם כול המשפחה, והיצירה. אני משתדל לייצר טוב בחיים. פתחתי לפני כחצי שנה גם חנות של יין ובירות ברמלה. והאוכל המנחם שלי הם עלי הגפן של אימא שלי."

המזקק ג'וב הרגיל היה בעברו מבקר מסעדות בטיימאאוט תל-אביב. " זה היה פרק נעים בחיי. בזמנו להיות מבקר מסעדות היה כיף, בעיקר כי פגשת גם את האנשים שאתה כותב עבורם, ולשמחתי זה היה לפני עידן הדיגיטל, אז שוכחים מהר".

איך הגעת דווקא לחניתה שנמצאת ממש על הגדר?
"זה משהו שניקר בי הרבה זמן. כתבתי בעבר גם לא מעט ביקורות על אלכוהול, והיה לי ברור שמלבד הכתיבה אני צריך מתי שהוא גם לייצר את מה שאני כותב עליו, וכך נולדה המזקקה."

"חניתה במובן מסוים הייתה המקום המושלם למזקקה ובכוונה בחרתי מקום כמה שיותר מרוחק מתל אביב. פעם פגשתי מזקק ותיק שאמר לי שהמקום הכי טוב למזקקה זה במיקום שנמצא בסוף דרך שאי אפשר להמשיך ממנה הלאה. אני חושב שזה נכון. יש משהו במקום שצריך לרצות להגיע אליו במיוחד, לא מקום על הדרך לשרוף בו שעה".

איך תפס אתכם השבעה באוקטובר?
כמו שתפס את כולם. קמים בבוקר עם האזעקות, מבינים ומרגישים שזה לא הדבר הרגיל. אני גדלתי בנהריה והכרתי את הריצה והישיבה במקלטים. אני מכיר את החוויה מלפני ומלפנים, אבל הפעם הייתה פה מין עוצמה של משהו אחר."

"פינו אותנו מיד למחרת. נולדתי וחייתי רוב חיי בתל אביב והיינו בדיוק בתהליך של מעבר לבית בחניתה בקיץ של 2023. עיתוי לא מוצלח. בהתחלה אתה אומר לעצמך תירגע זה לא נורא זה יעבור ואז אתה קולט שאתה לא יודע מתי זה ייגמר ואתה מתחיל להוציא ציוד ולחלץ נוזלים מתוך החביות. ומתחיל לייצר מחוץ למזקקה, אצל קולגות במבשלת 'הארץ' של בירבאזאר, שעזרו לנו."

היצירתיות מתוך ההישרדות לא תאמן. מילה על הכאב של מישהו שבמו ידיו מקים עסק בו הוא מייצר דברים שהוא קשור אליהם, וביש מזל מוציא אותו משם.
"אני עדיין לא מעכל. הרגשתי קצת כאילו יורים עלי. זה החזיר אותי לשירות שהיה לי בלבנון."

מה למדת על עצמך השנה?
"אני חושב בעיקר שבמצבי לחץ אני עובד אפילו יותר טוב."

תחזרו לחניתה?
"לא בטוח, אני כול הזמן מתלבט. בחניתה עדיין אסור לבקר, מתחילים לתקן תשתיות. המזקקה נפגעה בקטנה ברמת הרסיסים, אבל גם אם לא נפל טיל על הבית, כשנוטשים אותו לזמן ארוך הרבה מתקלקל בו. הצנרת חלודה ויש הרבה דברים שצריך לשקם בגלל חוסר השימוש. הישוב כבר לא כשהיה. בגלל שאני לא בן המקום אני מסתכל בפרספקטיבה האם זה המקום שאליו אני חוזר".

מוזר לך שיש עולם בישראל שחוגגים בו והחיים ממשיכים?
"לא. אנחנו חיים וצריך להמשיך לחיות".

בשבעה באוקטובר, בשעה 6:25 יצא בן זוגה של איילת לטיול ג'יפים בכביש עשר ואיילת נשארה בבית. "ואז התחילו האזעקות, ללא הפסקה, כמו מבול. זה היה נורא מפחיד ואז הוא התקשר, אמר שיצא רק עכשיו מהקיבוץ, 'תיכנסי לממ"ד ואני בא'. זו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי אותו. לוקח שלוש דקות להגיע מהכביש לבית והוא לא בא. ידעתי שהוא היה מודיע מה אתו בכול מצב. הייתה לי הרגשה ממש לא טובה ואחרי זמן קצר ידעתי שהוא מת".

היית בממ"ד 30 שעות לבד, בזמן הזה ניסית לעשות לעצמך טוב.
כשנכנסו המחבלים הביתה, בגלל שלעתים בקיבוץ בונים תוספות כטלאים, גם אצלי זה היה כך ומשום מה הם לא ראו את הממ"ד. המחבלים נכנסו שלוש פעמים והרסו את הבית. כשיצאו יצאתי וצילמתי את הבית, לא סמכתי על מס רכוש. לפני הממ"ד היה הר של כול ההרס והייתי צריכה לעלות עליו ונפלתי".

"אני פסיכותרפיסטית ועובדת הרבה עם פוסט טראומטיים ואני יודעת שכדי לא להיות בפוסט טראומה צריך להיות באקשן כשאתה בתוך הטראומה. הבאתי לי מים מהקומקום החשמלי, עוגייה, ספר של אשכול נבו ופנס וחזרתי לממ"ד. ואז התחלתי לקרוא כדי להיות באקשן, הגעתי לעמוד 132, ואין לי מושג מה קראתי, ואז כבה הפנס. אז מה אני עושה עכשיו. נשכבתי על המיטה והתחלתי לטייל בתוך הציורים שאני מכירה, לפרחים של מונה, לחדר של ואן גוך ואחרים, והייתי כך כמעט 30 שעות.

בכול פעם שחשבתי על בן זוגי עברתי מוזיאון. נורא חשוב היה לי לא להתחיל את האבל בממ"ד. אחד הדברים שהחזיקו אותי זו עוצמת האהבה שידעתי אתו. אני יודעת שחייתי את כול מה שהחיים יכולים להציע".

איך נשארת אופטימית?
"זה נשמע קלישאתי, אבל זו בחירה בהבנה שצריך לבחור כול יום וכול החיים לחיות את המציאות. עם זאת כשאני מתגעגעת אליו אני בוכה, עצובה, כול מה שעושים".

כשביקשו ממך לאפיין את אהוב ליבך אמרת שהוא אהב כול דבר שיש בו קרם. הבנתי שיש עניין עם פחזניות.
"לא ידעתי לבשל כשנפגשנו, אבל רציתי לעשות לו טוב והשקעתי. למדתי לעשות עוגת טורט שממולאה בקרם, קצפת, שוקולד, וזה היה לו טעים. והוא אהב פחזניות, שזה לא כל כך היה בריא לו, ולמרות שזו הרבה עבודה, שאני לא אוהבת, הייתי מכינה לו כול יום שתי פחזניות שהיה מאוד נהנה מהן".

את עוד תכיני את הפחזניות?
"אני מכינה, יש עוד אנשים שאוהבים אותן. לכול יום הולדת של הנכדים אני מכינה".

"כשהזמינו אותי לפה שאלתי את עצמי מה השילוב בין היגון לאוכל", סיכם את הערב רוני קובן, "וזה מתחבר, יש פה משהו מאוד יהודי, היהודים רגילים לסבול ולאכול".