הלב עם ארגנטינה

כן, זה מדור עם הרבה נוסטלגיה ורפרנסים שמופנים, בין היתר, לעיניהם של מי שהיו ילדים בשנות השמונים, כאשר ארגנטינה הו ארגנטינה הגדולה הייתה המדינה הרחוקה הזו בה מרקו איבד את אמא שלו. מרוב הטראומה הבלתי נתפסת של הסדרה שהרסה את שלוות נפשי בילדות, שנים לא סבלתי את ארגנטינה. וסתם, באמת סתם!

ארגנטינה היא מדינה יפה עם אוכל מושלם לקרניבורית שכמותי, ויש בה אחלה אנשים, כאלה מקסימים, כולל מרדונה ומסי המלך (טים מסי), ואפילו לימים זכיתי בשני חברים ארגנטינאים אסליים (אהלן מרטין! אהלן חבי!) כאלה שכל רביצה אצלם בחצר היא משתה אחד גדול. בתפריט? בעיקר על האש עד שנחנקים, ואצלם זה גם יין כל כך הרבה יין.

יום העצמאות של ארגנטינה חל אמנם כבר בתחילת החודש, אבל מכיוון שהיו לנו פה אירועים חשובים יותר כמו יום הבסטיליה, והרביעי ביולי וגם יום הולדתי שלי, איך שהוא נדחקה אחת הסיבות המשובחות ביותר לחגיגות על בסיס לאומי. ברור שחגגנו בחוג החברים, אבל רק עכשיו אני מתאוששת כמו שצריך כדי לספר לכם על זה. כן, אנחנו תמיד אוהבים לזלזל ביום העצמאות שלנו אבל לחגוג את עצמאותן של מדינות אחרות וותיקות יותר זה להיט. יש בזה משהו סקסי, רחוק, עם ניחוח מגניב, אבל ככה זה כשצעירים - כשנגדל כישראלים אולי נבין שגם הכובע טמבל שלנו אולי שווה משהו.

את היינות הארגנטינאים כמו יינות רבים, גיליתי די באיחור. אבל בדיוק בשביל זה אני כאן, כדי ללמוד, להכיר ולצאת מאזור הנוחות האישי שלי שיודע לנוח היטב גם בענייני שתייה. הארגנטינאי הראשון ששתיתי בחיי היה קאטנה זאפאטה מלבק. מוכר באחת מחנויות היין, שזיהה את חוסר האונים שלי מול המבחר הגדול שאל אותי איך אני עם ארגנטינה. אמרתי לו שחוץ מהסיפור עם מרקו אני דווקא די בסדר, ושם זה התחיל.

קאטנה הוא המלבק הבטוח שלי, והטעם העשיר והקולינרי של היין הזני הזה, רק הולך ומשתבח. עם השנים טעמתי מספר יינות מיקבים שונים בארגנטינה עד שנחו עיני (או ידיי או בעצם שפתיי) על יינות נפלאים מיקב טראזס, אחד הוותיקים במדינה שכבר קנה לו שם עולמי. בטראזס מייצרים יינות מתחילת המאה ה 19 והם בעיקר מתמחים ביינות מלבק, קברנה סוביניון, שרדונה וסוביניון בלאן.

אני רוצה להתחיל דווקא עם הלבן. אחרי פרידה או "הפסקה" די ארוכה שהייתה לי משרדונה כי בדקתי מחוזות לבנים אחרים, הגעתי למסקנה שאם כבר שרדונה אז אחד שלא שתיתי מעולם. וכך נמזגו אל הכוסות במנה הראשונה 'טראזס דה לוס אנדס רזרבה שרדונה', בציר ידני, יישון בחביות עץ אלון וחלקו גם במיכלי נירוסטה לפני הערבוב. מדובר בשרדונה יבש, פירותי וארומטי ומרענן כמעט כמו לשבת במזגן מקפיא ולהביט על אנשים מזיעים דרך חלום קפוא. היה בו משהו אננסי, ועדין והוא הלך נפלא דווקא עם הפסטה קרבונרה שבישלתי לארוחת ערב (כן, תרמתי את חלקי).

החברים שלי הם אנשים של אדום, קצת כמו הטמפרמנט שלהם. מכיוון שהמלבק שמור לקאטנה, אז לקחתי איתי גם את הטראזס קברנה סוביניון להשלמת התמונה. כשאומרים 'טראזס לוס אנדס רזרבה קברנה סוביניון, מדברים על יין שמתאים בצורה מופלאה לאסאדו שהוגש למנה העיקרית. גוף בינוני, עם טעמים עשירים של פירות יער. מדובר ביין שאני ראיתי אותו כמשהו בין סקסי לחלוטין, לבין שמיכת טלוויזיה מנחמת ונעימה שעוטפת אותך כשאת נרדמת במזגן מול סדרה.

בשורה התחתונה יינות ארגנטינאים זה משהו משהו, אם לא נתקלתם וגם לכם יש טראומה ממרקו, תזכרו שבסוף הכל שב על מקומו בשלום והוא מצא את אמא שלו. אפשר לשתות בשקט.