אני מתנצלת מראש, כי אני מניחה שזו לא תהיה כתבת היינות המבעבעים הראשונה או האחרונה שתקראו. למען האמת, לפני שכתבתי את המדור הזה ניסיתי להתחכם, לתת לכם המלצות אחרות לקראת סוף השנה ולהשאיר את סקירות המבעבעים למומחים ממני וגם זה יגיע.
ובכן, כתבתי ומחקתי ושוב כתבתי ומחקתי, ומכיוון שבשנה האחרונה קרה שממש התחלתי להעדיף קודם כל מבעבעים לפני הכל. כנראה שזה בא בהלימה עם הגיל שמתחילים לשתות בו רק סודה.
זו הסיבה שהחלטתי שאני לא יכולה לוותר על המלצות, בטח שלא לקראת חגיגות סוף השנה, נובי גוד וכו'.
אז מה יהיה כאן? אני לא הולכת לסקור יינות חדשים או לספר על חידושים בתחום.
למען האמת הגעתי למסקנה אחרי המון שיחות עם אנשים שאוהבים מאד לשתות אבל נשבעו לי שהם "לא מבינים כלום ביין", שממש לא צריך להבין ביין או בשמפניה או במבעבע, אלא רק לדעת אם זה טעים לכם או לא.
אז הנה מה שמבעבע וטעים לי, ואני לגמרי הולכת להכניס את זה לתפריט היין של אירועי סוף השנה הפרטיים שלנו.
חובה על השולחן
מכיוון שהמבעבע הראשון אינו זול בלשון המעטה אבל פשוט אחד היינות הטובים שנעשו פה, בקטגוריית ה"חובה על השולחן" אתן שתי המלצות. אחת יקרה ואחת שתהיה שווה לכל כיס.
בין אם תלכו על הרוזה ובין אם על הלבן המבעבע של יקב רזיאל (מבית יקב קסטל), זהו לטעמי אחד המבעבעים הטובים ביותר שמיוצרים בארץ.
אם אני צריכה לבחור, הייתי הולכת על גרסת הרוזה. נכון, כדי להנות ממנו תאלצו להיפרד מכמעט 300 שקלים אבל זו השקעה שהייתי שמה עליה את הכסף וגם את ההבטחה.
שתי מועמדות בגרסה "הזולה יותר" אבל האלגנטית לא פחות שנותנת בעיני פייט הולם לשמפניה, הראשונה" 'גאנצ'ה אלטה לנגה' שמככב אצלי בכל אירוע חגיגי שדורש יין מבעבע. מיושן 36 חודשים, ואני מאד אוהבת את גרסת הרוזה שלו. המחיר: 150 שקלים.
האופציה השנייה היא קרמו דה לואר. כמו שמפנייה רק מעמק הלואר. לקרמו הספציפי שאני רוצה להמליץ עליו קוראים 'אנז'ו, פטיט קלושה'. מחירו הרגיל עומד על פחות ממאה שקלים וראיתי אותו גם במבצעים. אף אחד לא יחשוב ששילמתם פחות מ-200.
כדאי לקנות שניים
אני מכירה את זה היטב, לפעמים בועות לא באות בטוב. לקח לי שנים להצליח לשתות משהו מוגז או מבעבע ולהנות ממנו.
לכן, לכל מי שמעדיף את היין שלו פחות קופץ בכוס, ועדיין עם גיזוז עדין, האופציה שלי היא פט-נט, שהוא בעצם יין שמסיים את התסיסה שלו בבקבוק. בשונה מיינות שמבוקבקים רק אחרי שהתסיסה נעצרת לחלוטין.
ליקב דלתון יש פט-נט משובח ביותר, וגם ליקב רקנאטי יש פט-נט פשוט מושלם (בגרסת המרסלאן), שיוצרו ממנו ממש מעט בקבוקים לכן אם אתם שמים יד על אחד אל תחשבו פעמיים וקנו שניים. גם כאן תקבלו עודף של עשרה עד עשרים שקלים מ-100.
אל תפספס
לא רק סטייל
אני לא כל כך אוהבת משקאות מוכנים לשתייה. מעדיפה שמישהו יכין לי את הקוקטייל במו ידיו. ובכל זאת, מידי פעם אני מוצאת שיש יוצאים מן הכלל שהם גם טעימים לי וגם נחשבים לקונצנזוס בעיני הקהל הרחב.
אחד מהם הוא 'שאנדון גארדן שפריץ' של תאגיד 'לואי ויטון מואט הנסי', שכאשר מדובר בשמפניה הם יודעים מה הם עושים (המשקה מבוסס על שמפניה מואט ושנדון ברוט), כנ"ל כשמדובר בסטייל. מבעבע הדרי שהוא ספק שמפניה ספק קוקטייל כייפי. המחיר 85 שקלים.
למי שבכל זאת מעדיף את המבעבע שלו נקי, יבש וקלאסי, הייתי מוזגת 'פרוסקו ברוט גולד K18' של סנסי, מותג יינות איטלקיים מסורתיים שמי שהיה לאחרונה באיטליה נתקל בו בוודאות בכל מקום והסתקרן למה הוא לא הגיע לארץ? אז הנה הוא הגיע. הוא עולה 99 שקלים ומספק תמורה יפה לכסף.
לכל מי שקונה בכמויות ומחפש יין שהוא גם VFM וגם יבש, הפרוסקו של ZONIN האיטלקי מכיל 11% אלכוהול שזה מצוין למי שמעוניין לשתות בעדינות, ומחירו לצרכן עומד על 49 שקלים. טעמתי אותו והוא חמוד מאד.