בחירות, יוקר מחייה ומחאה שמתחילה לתפוס תאוצה בשדרות. לא יודעת למה, אבל הכול פתאום מרגיש קצת כמו 2011 אול אובר אגיין - בתקווה שעם הרבה יותר מודעות ואולי גם הצלחה, אבל מי יודע.
אתמול הסתובבתי באחד הקניונים עם חברה שתמיד קונה מותגים, ובעיקר של איפור, ואז גררתי אותה לאחת החנויות שמוכרות את האיפור הזול הזה בעשרים שקלים. שכנעתי אותה שהמפעל הוא אותו מפעל של החברה ההיא שהיא קונה ושאין טעם לשלם פי שלושה, אבל היא התעקשה.
בסוף, השתכנעה לתת צ'אנס. זה מזכיר לי שבילדות כולנו היינו נוסעים לשוק בצלאל לחפש מציאות, אבל היה לזה טעם רע, ואולי קצת בושה אצל מי שיש לו פחות מול מי שיש לו יותר. הרגילו אותנו שיקר זה יותר טוב, וזול זה פח אשפה, אז אולי לא פלא שהגענו למקום כזה היום?
עוד בוואלה!
להוריד את הסטרס הבושה והפחד
למה אני חופרת לכם על זה במדור שאמור להתעסק ביין? מכיוון שאני מכירה הרבה אנשים שמבינים ביין, שותים הרבה יין, ומעריכים יין, שמרגישים שיש איזה שהוא רף מחיר שהם לא יכולים להרשות לעצמם לרדת ממנו. מישהי אמרה לי לא מזמן "אני לא יכולה להביא יין זול", אבל מה זה בכלל יין זול? שאלתי אותה. יש יינות שהם לא יקרים בעליל והם יינות נפלאים שמעבירים בכייף ארוחת ערב סטנדרטית. לפעמים לא צריך יותר.
לפני כמה חודשים כתבתי כאן על 'תבור, הר לבן המקסים שהוא יין קיץ מושלם ועולה 35 שקלים. יש גם את היינות מסדרת אימפרשן של יקב טפרברג שעולים כ- 40 שקלים. גם ליקבי כרמל ויקב בנימינה יש סדרת יינות ואליו פור מאני (את כולם סיקרתי בכל מיני מדורים) שמחירם בסביבות חמישים שקלים. וכן, כמובן שיש לי במקרר היינות גם בקבוקים יקרים יותר, הם בעיקר האדומים ויינות ליישון. זה כייף להשאיר משהו מיוחד לאירוע מיוחד, אבל בכל הנוגע ליין לבן או רוזה ולמי ששותה ברמה היומיומית - אני לא רואה שום סיבה להוציא כל הזמן כל כך הרבה כסף. אפשר בהחלט לגוון את טווחי המחיר.
נקודה נוספת ששמתי לב אליה, היא שבכל הנוגע ליינות ייבוא יש יותר טווח של טעויות. אני מניחה שמבחר עצום לצד לעיתים חוסר הבנה בתוך בליל הטרוארים, הטעמים, המדינות, הוא לעיתים מבלבל. אז את המדור הבא אני רוצה להקדיש ל 3 במאה. ליינות שאולי ראיתם ולא חשבתם לטעום, ובעיקר להוריד את הסטרס, הבושה, והפחד, מיין שעולה 35 שקלים.
דברים ששתיתי השבוע
את הצ'דה הלבן פתחנו בערב "נקניקיות ויין" שעשינו עם יואב שחזר ארצה מברלין עם סטוק נקניקים שווה. וויתרנו על הבירה כי ביין לבן שמי שהמליצה לי עליו נשבעה לי שזה היין הכי טוב בקטגוריית המבצעים. מדובר ביין פורטוגלי תחת המותג 'לברדורס די פטוריה', שמאגד בעצם כמה יצרניי יין יחדיו, ועשרים יקבים מאזורי היין של עמק הדואורו בפורטוגל, ומייצר יינות משובחים מקומיים ייחודיים.
צד'ה הוא בלנד שמורכב מזנים שאני באופן אישי לא הכרתי לפני כן ואמן שבשנה הקרובה אגיע כבר לפורטוגל. מדובר ב -60% ענבי מלוואזיה, 30% גואביאו ו 10% סיריה, זניים מקומיים מגפנים בוגרות (בנות 30 שנה), יין מאד מינרלי ופירותי, שבצינון טוב אפשר לשתות אותו לגמרי לבד. הוא היה אפריטיף מושלם, פתח את התיאבון ונשנשנו איתו את מנות הפתיחה שגם הם היו סוג של "סתימת עורקים נוסח גרמניה".
בעקבות התמורה למחיר
אחר כך עברנו ליין מדרום אפריקה. היה לי איזה שהוא ניסיון עבר לא מוצלח במיוחד עם יינות משם, אבל ראיתי שה FOOTPRINT בבקבוק הירקרק מכיל את שני הזנים האהובים עליי: שנין בלאן וסמיון, אז אמרתי לעצמי" 'יאללה, מקסימום נכשלנו'. אבל הוא היה נפלא, מרענן ופירותי. יואב אמר בהתחלה שהוא לא מספיק דומיננטי אבל לא כל יין צריך להיות דומיננטי וחזק. לפעמים אפשר לשתות בכייף ולהעביר ארוחת ערב עם מסוגלות של נהיגה בחזרה הביתה. הוא אהב יותר את הפינו גריג'יו שי CAVIT מאיטליה שגם לא עולה יותר מ 39שקלים.
כשחזרתי הביתה, החלטתי לקחת צעד אחד קדימה ולטעום גם את 'פוטפרינט מרלו פינוטאג', כי יין אדום בשבילי הוא כמו קפה, אני שותה אותו ללא כל קשר לעונה. מדובר ביין מאוזן, לא כבד מידי, מאד ואליו פור מאני ובהחלט משהו שאפשר לנסות כטעם חדש ומרענן מאזור, שאני באופן אישי, לא ידעתי שהוא כ"כ עשיר. פינוטאז' אגב הוא זן שמאד מזוהה עם דרום אפריקה, הוא בעצם הכלאה של פינו נואר וסנסו. הסיומת שלו הרגישה לי קצת שוקולדית, וגרמה לי לרדת לפיצוציה כדי לקנות לי חפיסה, אתם יודעים[ מהסוג הכי טעים, של השלוש במאה.