יש בי אגבה והיא תנצח: מה עושה עולה חדשה ממקסיקו בשדות העוטף?

ביקור בחלקת האגבה הכחולה בשדות של קיבוץ עלומים ופגישה עם יזם נלהב, מחזירים את האמונה שאולי ה"לחיים" הלאומי שלנו, יושק דווקא בחבל הארץ שספג את הפגיעה הקשה ביותר בתולדות ישראל

למי שגדל בארצות הברית של אמריקה, לפני כמה עשרות שנים, וגם לכמה מבנינו, קצת קשה עם טקילה. כלומר, קצת קשה להם לקבל את הטקילה כמשקה אלכוהולי מורכב ואיכותי, שכן אצל רובם הוא מעורבב עם זיכרונות מטושטשים מהנעורים, שטופים בנוזלי גוף (מיצי קיבה, במקרה הטוב). רק שאין דבר רחוק מזה מהמציאות.

זאת הסיבה שלאביאל (אבי) לייטנר, יהודי שגדל ובגר בארצות הברית ועלה לישראל, היה קשה כאשר התארח לפני שנים במקסיקו והוצע לו ללגום טקילה איכותית, צמד מילים שפשוט לא התחבר אצלו. ואז הוא טעם.

"הציץ ונפגע" אומרים על מקרים כאלה ביהדות, אבל לייטנר לקח את העניין צעד אחד קדימה. אם לפניו התבטא החיבור בין ציונות לטקילה בעיקר בלילה של שכרות במסגרת שבוע "תגלית", הרי שהוא החליט לחבר בין השניים בדרך יצירתית ועסקית הרבה יותר: לנצל את מזג האוויר הדומה בין מקסיקו לישראל, כדי לנסות ולגדל כאן את צמח האגבה הכחולה, זה שרק מפירותיו, אם אפשר לקרוא כך לליבות שלו, שנמצאות מתחת לקרקע, אפשר להפיק טקילה.

האמת, למה לא? אם ביפן מתהדרים באקלים כמו-סקוטי שמאפשר להם לייצר ויסקי משובח ואם במקומות רבים בעולם, מאוקיאניה, דרך דרום אפריקה ועד לדרום אמריקה, מתהדרים באקלים "כמו בבורגון", אין שום סיבה שגידול אגבה (או אגווה, איך שנוח לכם - האקדמיה ללשון הספרדית-ישראלית עדיין לא חרצה משפט) לא יצליח בנגב.

אלא שבעוד לייטנר מתכנן תכניות, נשמע צחוק הגורל: פעם אחת בדמות חסמים חקלאיים, מוצדקים לכשעצמם, שמחייבים בית גידול מפוקח על כל צמח שניטע כאן, כדי למנוע מחלות, פעם שנייה בדמות קורונה וסגרים, שגם אחרי שהתרופפו לא אפשרו להביא מומחים ממקסיקו (שנותרה מדינה "אדומה") כדי לפקח על הנטיעות ולייעץ בגידול, אלא בזום וההמשך, כמובן, במעשים המחרידים שהתחוללו בשדות הנגב ב-7 באוקטובר (החלקה שבה נשתלו האגבות שייכת לקיבוץ הדתי עלומים, אך ממוקמת בסמוך לקיבוץ אורים. אל תתאמצו אפילו להבין את החלוקה הטריטוריאלית של אדמות הנגב בין היישובים השונים, הם בעצמם עוד לא הבינו).

ארבע ומשהו שנים אחרי, אנחנו פוסעים בחלקת אגבות שנראות נפלא - ומצליחות, על אף שטרם הבשילו (במקסיקו זה קורה בשנה השביעית, כאן בישראל זה אמור לקרות כבר בשנה הבאה) להסביר היטב מדוע נקרא הצמח "אגבה כחולה". מדובר בתופעה מרהיבה: מקרוב נראים העלים, מטבע הדברים, בצבע ירוק-כהה, אבל מעל השדה מרחף כענן צבע שקוף-כחלחל, כזה ששום צייר לא היה מצליח לערבב.

המיזם שעונה כרגע לשם "בלו אגבה יזראל" אולי לא בחיתוליו, אבל עדיין רחוק מהשלב שבו נהנים מהפירות, תרתי משמע. לייטנר כבר מתכנן את הצעד הבא, הקמת מזקקה שתהיה שונה מאלה המוכרות בישראל.

אמנם זיקוק לכשעצמו הוא אותו זיקוק, אבל הקטיף, הקליטה, הקלייה וכל השלבים עד להתססה, שונות מאוד בין טקילה לבין משקאות משעורה או אף מפירות אחרים. במילים אחרות: למרות שאנחנו לא במדור העסקים, הרי שאם יש לכם חזון וכמה לירות פנויות, חפשו את אבי לייטנר ואולי תוכלו למצוא את עצמכם שותפים למיזם.

איך יקרא המשקה? לא ברור: טקילה הוא לא רק שם לתזקיק שמופק מאגבה כחולה, אלא גם אזור במקסיקו וסימן מסחרי ששייך לממשלתה (בדומה לקוניאק או שמפניה). גם חוקיות השימוש במילה "מזקל" אינה ברורה, אבל אם הפירות שיעלו מהאגבה הכחולה של לייטנר וקיבוץ עלומים יהיו מוצלחים כפי שמנבא מראה הסוקולנטים בשדות, הרי שהטעם יהיה נהדר, תחת כל שם.

במקומות שבהם "פיצוצים" אינם מזוהים עם השכנים הרעים שמעבר לגדר אלא עם תופעות שיווקיות, ניתן לומר ששוק הטקילה מתפוצץ: הוא עקף כבר מזמן תזקיקים פופולריים אחרים כמו וודקה, ג'ין, ויסקי ורום, מה שמחזיר אותנו לנקודת ההתחלה שמבדילה בין היחס לטקילה של בני החמישים ומשהו לעומת בני העשרים ומשהו.

האחרונים כבר יודעים לתת סימנים במשקה שעבור חלקנו ממותג עדיין תחת השם הגנרי "קווארבו" (מבלי לפגוע בזכויות כמובן). לא רק בחלוקה שאפילו הוותיקים יותר מכירים, לסילבר, רפוסאדו ואנייחו, אלא גם לכל מני וריאציות של פילטרים שונים, יישון בחביות מיוחדות ועוד - ממש כמו בעולם הוויסקי למשל.

מכיוון שבישראל מתנהלים כרגע עוד שני מיזמים שקשורים לאגבה: אחד שמיישן את התזקיקי המקסיקני בחביות יין שיוצר בנגב והשני שינסה להתסיס ולזקק את האגבה בדמות בן הדוד שניטעה כאן בראשית שנות החמישים, כשחשבו לייצר מהצמח חבלים וטקסטיל, עושה רושם שגם ישראל מנסה לעלות על הגל הזה ולייצר תזקיק אגבות בעל מאפיינים מקומיים, גם אם אסור יהיה לקרוא לו טקילה.

אחרי שלגמנו כמה טקילות נהדרות בפאת השדה שליד קיבוץ אורים, המשכנו קצת צפונית מערבית משם אל שדות קיבוץ בארי, שבחלקה אחת שלהם ניטעו שעורים שישמשו לייצור ויסקי ישראלי מקורי ומקומי של "מילק אנד האני".

גם שם שתינו, הפעם וויסקי, עד שהנוף הזה שבו התחולל האסון הנורא, נראה כמעט פסטורלי, בטח עם הכלניות שפורחות ומוכיחות שהטבע לא עוצר כדי להתאבל. מי יודע, אולי השילוב בין אלכוהול לחקלאות הוא שיביא את הגאולה לחבל הארץ היפה והעצוב הזה.

טקילה-תקומה הוא אולי לא שם טוב למשקה שצריך להימכר בחנויות האלכוהול, אבל הוא, ממש כמו הוויסקי או היינות שמייצרים עתה בקיבוצי הנגב המערבי, מעורר תקווה שעוד נדע ימים יפים יותר, אפילו בנגב. או בעצם: בעיקר ודווקא בנגב.