הכי שבועות שיש: היינות הוורודים כובשים את שולחן החג

בהמשך למדור הקודם, בו דיברנו על רוזה כאפריטיף קליל, מרענן וכמעט מתבקש לימי הקיץ הראשונים, שווה לעצור רגע על הצד השני שלו זה שפחות מקבל הערכה או מקום בשיח המקומי.

למה? כי רוזה טוב יודע להיות במקרים מסוימים גם הרבה יותר מיין של "כוס ראשונה". הוא יכול להיות יין מורכב, גסטרונומי וקולינרי לחלוטין, כזה שמחזיק ארוחה שלמה ולא רק את קבלת הפנים.

בחג השבועות, באופן אוטומטי כמעט, רובנו פונים ליינות לבנים. זה טבעי כי הגבינות, הקישים, הדגים והפסטות ברוטב שמנת מתחברים נהדר לחומציות ולרעננות של היין לבן.

אבל דווקא כאן נכנסים יינות הרוזה לתמונה, עם יתרון משלהם: הם מצליחים לשלב בין הרעננות והחדות של יין לבן לבין עומק ופירותיות שמגיעים מעולם היין האדום.

רוזה, כאמור, הוא שם שאנחנו לא פעם משתמשים בו כמעט כקטגוריה "לא מחייבת". משהו קליל, נעים, קיצי. וחלק מהיינות באמת נהדרים בדיוק בשביל זה: אפריטיף קר של אחר צוהריים, או ערב שבו קפצו חברים וכל מה שיש על השולחן זה בייגלה שטוחים וקצת נשנושים.

אבל לצד אלה יש גם רוזה מסוג אחר מורכב יותר, חומצי, עם גוף ונוכחות שיכולים להחזיק אוכל בצורה יפה מאוד.

אגב, גם כאן לא הייתי שומרת אותם לחמין או לביף בורגיניון, אלא דווקא למנות קלות יחסית, הכי שבועות שיש, גבינות טובות, סלטים, אנטיפסטי, סלט ביצים, ארוחות קיץ קטנות ולא מתאמצות, וגם מנות מדויקות של דגים או עוף.

ברוזה טוב יש מספיק רעננות כדי לא להכביד, אבל גם מספיק אופי כדי לא להיעלם ליד האוכל וזו בדיוק הנקודה שהופכת אותו אולי ליין הכי אנדרייטד על שולחן החג הישראלי.

לכבוד שבועות בחרנו 4 בקבוקי רוזה איטלקיים למהדרין (כי בכל זאת, חייבים להרגיש קצת חו"ל בסיר הלחץ הישראלי) והתאמנו להן מנות שסביר שיהיו על שולחנות החג של רובנו.

אני לא יודעת מה אתכם אבל רק השימוש במילה סנג'ובזה מעיף אותי ללב טוסקנה. הבחירה בשני היינות הללו למנות הראשונות היתה די ברורה, יינות אלגנטיים רעננים, פירות יער אדומים בשלים בשילוב פרחוניות.

אליסה (או אליזה תלוי באיזו שפה אתם מדברים) הוא הפרחוני ובעיני המעודן מבין השניים, מלא בטעמים אבל לא שתלטן. הבקבוק כל כך יפה שרק מוסיף יופי לשולחן כמובן בלי להתפשר על הטעם.

קולקסיונה אורו הוא היותר קלאסי ומשדר יוקרה כך אני לפחות תפסתי אותו, פחות מינרלי ויותר יבש, חד משמעי וקולינרי, והכל השתלב נהדר עם אנטי-פסטי, גבינות שמנות ושלל סלטי פתיחה.

עברנו למנות הדגים ואיתם גם עלתה המורכבות. למנה העיקרית שהיא מנת דגים בתנור עם ירקות שורש שלא אני הכנתי, בחרנו בבקבוק מאזור היין אתנה בסיציליה. יין שמגיע מהר געש וכל מילה נוספת מיותרת.

יש בו כיאה לאזור סוער וגעשי גם מורכבות בטעם שמתגלה משתנה לאט לאט מרגע פתיחת הבקבוק והלגימה הראשונה ועד שמסיימים גם את הצלחת.

הבקבוק הנוסף טוסקן וייבס, הוא לא רק התגלמות כל מה שמיוחד בטוסקנה אלא יין אידיאלי למנות דגים. לא ידעתי את זה מראש, וההימור שלי היה מוצלח.

הצבע הוורוד הדובדבני שלו יכול בהתחלה לתעתע, אבל בלגימה הראשונה כבר מבינים מי הבחור.

הוא מרוכז בטעמים אבל גם לא שתלטן, הוא יבש מאד אבל גם מינרלי ופירותי ומתאים את עצמו בהרמוניה למה שבצלחת, עד כדי כך שאתם יכולים למצוא את עצמכם שותים אותו מהר מידי.