לקראת ראש השנה נהגה סבתי מרים לאפות חלות רבות, להן הייתה מוסיפה דבש שהיה מביא לה סבי נחמיה מרחובות. תבניות בסרט נע נכנסו ויצאו מן התנור, ובכל אחת מהן שלוש חלות ארוכות ושמנמנות בגוון ענברי כהה ועמוק, יפות שאין לתאר. אני לא מסוגלת להכין יפות כמותן. "אבל בשביל מה כל כך הרבה חלות?", תהיתי לא פעם. "לאפות ולחלק חלות לפני ראש השנה", הסבירה לי סבתא את המנהג שירשה מבית אמה. "כדי שלאורך השנה כולה נהיה בצד הנותן ולא בצד המקבל".

כך הייתי יוצאת אתה למסע: אחת לקלרה האלמנה ההונגריה, אחת לאברהם הטורקי בבית בפינה, אחת לזלמה ליד בית ספר אחווה, גם לדאדה העיראקית, לבתיה התימנית, כמה חלות לבית הכנסת שארית הפליטה כדי שיהיה למי שיגיע ויבקש נדבה ועוד כמה לחברים בשכונה. "שיהיה, מה איכפת לך כמה?" היתה אומרת בקריצה, "אף אחד לא מסרב לחלה מתוקה-מתוקה". גם לאחיותיה ולאחיה היתה מביאה איגרת לראש השנה - חלת דבש שזופה ויפה. "ולנו, מה ישאר לנו?" הייתי שואלת בדאגה. "אל תדאגי, כל אחד מקבל חלה קטנה לעצמו, כמו נשיקה", הבטיחה ולעולם לא אכזבה.

מסעות החלות עם סבתא לפני כל ראש השנה, גרם לי להבין כי חלה, לבד מטעמה, מחברת אותנו לעבר שלנו - האישי והקולקטיבי. המגע האנושי והחם בהכנת חלה ובנתינתה הופך אותה למעטפת מנחמת עבור הגוף והנשמה. גם היום בעולם דיגיטלי שהפך כבר לרובוטי, קליעת החלות נעשית תמיד ביד אדם. אני יודעת שמעבר לחום ידיה של סבתי, היו בחלות שחילקה גם הרבה חמלה ואהבה.

תוכלו לאפות את החלה הזו בערב לפני וליהנות ממנה גם בבוקר שלמחרת עם גבינות וסלטים, ריבות, משפחה וחברים. ואם ישאר לכם כוח, אולי תצאו אתה למסע ותכינו עוד שתיים או שלוש חלות קטנות נוספות עבור אלו המחכים למעט חמלה ואהבה. אני משוכנעת כי המעשה יבטיח לכם ולהם התחלה של שנה ממש טובה.