בגלל המצב, ובגלל כל מה שמסביב: המסעדות הישראליות שנסגרו

שנים בודדות (אך ארוכות) אחרי שהקורונה נעלמה מחיינו, שוק האוכל הישראלי עדיין מנסה להתאושש מהדי המגיפה העולמית, והמקומית. כולם המשיכו הלאה, אך המסעדות ממשיכות לסחוב על כתפיהן את המכה. ימי המהפיכה המשפטית אולי טושטשו לחלוטין מסדר היום הנוכחי, אך גם הם מוסיפים משקל, והמלחמה הבלתי נגמרת קיעקעה לגמרי את חיינו כאן, מנחיתה חותמת אכזרית נוספת גם עליהן.

ולא שצריך להתאמץ כדי לחפש סיבות, אליבי או תירוצים. מדובר מלכתחילה בענף רווי סיכונים, שנשען באופן כמעט טוטאלי על אנשים שזוהי תשוקתם. בגלל זה, ההסברים פחות חשובים, והמאמץ, הניסיון, יותר.

זוהי רשימה מתעדכנת ועגומה של מקומות שנסגרו. מטבעה, היא פחות חגיגית. ברור. בין השורות, עם זאת, כדאי - מה כדאי? הכרחי - לכולנו לשאוב אופטימיות מהאנשים הללו. הדלת שלהם אולי נטרקה כרגע, אבל הם עוד יחזרו דרך החלון.

המעצמה הדו-ראשית של ארז קומרובסקי במתחם שרונה חותמת שנים טעימות של סירים ותבשילים, שיפודים מסתובבים ופיתות צהובות.

היא התחילה כמטבח רפאים שהתמקד בשליחויות של ימי שיא הקורונה, התייצבה כמסעדה של ממש עם תפריט יומיומי מסחרר וצבעוני, והגבירה עוד יותר עם פתיחת חלום השווארמה של גאון האוכל המקומי. כעת, כל זה יתכנס לכדי זיכרון כורכומי נוסטלגי, בתקווה לקאמבק.

ההרפתקה האורבנית של הדיי עפאים ואנשיו הסתיימה באבחה מהירה למדי, לא יותר מחודשים ספורים לאחר פתיחת הדלתות במפלס הרחוב של מלון דה ג'ורג' בתל אביב.

"המקום הזה איננו הראשון ואיננו האחרון שנפגע מהמלחמה הממושכת ומכישלונה של ממשלת המחדל ותילי מילים כבר נכתבו על המשבר בתיירות ובענפי האירוח ועוד. אבל אנחנו הרי חזקים. אנחנו חקלאים העמלים כל יום להוציא לחם מן הארץ ואין לנו את הפריבילגיה לעצור באמת", נכתב בפוסט הפרידה, "העזים ממשיכות לתת חלב והתרנגולות ביצים, הגפו והזית עולים ומתחזקים, הפרי כבד על הבדים. יתר בתי-הקפה והמקומות שלנו ביפו ובירושלים, בעדנה, בהנסן, בבית הכרם ובמוזיאון ישראל, שנפתחו לפני המלחמה, עובדים ופועלים ומביאים את התוצרת מדי יום מהמשק אל העיר".

מילות הסיכום הבהירו כי "זה לא עלינו. זה על 101 החטופות והחטופים שנמקים עדיין במנהרות חמאס בגלל מחדלי ממשלת החורבן והעומד בראשה, זה על משפחות אלפי הנרצחות והנרצחים, הנופלות והנופלים שחייהן נקרעו לעד, זה על עשרות הקהילות העקורות והנודדות, על אלפי השורדים והשורדות המתמודדים מדי יום עם אובדן האמון ועם הפחד. לאנשים כמונו אין את הזכות להתלונן כשזעקת אחיותינו ואחינו, הורינו וילדינו מן המרתפים מהדהדת מדי יום ומדי שעה. אנחנו נתגבר ונשוב לפתוח עם בוא האביב, זה המטאורולגי או זה המדיני, הראשון מביניהם שיגיע. בינתיים אנחנו אומרים תודה לכן ולכם שביקרתם ואספתם את התוצרת מן המדפים".

המסעדה השמחה של עידן בושארי במלון בראון שעל הטיילת התל-אביבית סיימה ריצה יפה בת שנתיים וכמה חודשים עם פרידה כואבת, ותקווה להמשך.

"זה לא סוף עצוב או אכזבה, אבל יש לי כל כך הרבה דם ברצפה הזו אז חשוב לי להגיד תודה", סיכם זוכה
"המסעדה הבאה" בעמוד האינסטגרם שלו, "העובדים שלי נשארו איתי וביקשו שאכבה את האור, הם חיכו בחוץ בזמן שכיביתי ואמרתי תודה. תודה על מקום ראשון, תודה על הזדמנות ללמד על ערכים ומשמעת. תודה על העובדה שהפכתם את המסעדה למשפחה והאמת היא חדווה. נתראה בקרוב".

מסעדת השחיתויות וההגזמות בפארק פרס הודיעה על סגירה לאחר תשע שנות פעילות, וקלוריות.

"לפעמים החגיגה נגמרת", נכתב בפוסט הפרידה שלה שתיאר "תקופה מטורפת של עליות ומורדות" והוקיר תודה על "הזכות להיות מקום מפלט עבור עשרות אלפי סועדים ומשפחות שחגגו פה רגעים שמחים, וגם מקום פרנסתם של מאות".

קבוצת בוקה לא רגילה במהלכים כאלה, אך זמנים לא רגילים מובילים כנראה להחלטות קשות, בדמות סגירת הבראסרי החדש מאוד שלה בצפון העיר, ואיתו הודעה על סיום הפעילות של ספוט הקפה והוולנס בשכונה שבצפון הישן.

"כאזרחים, כאנשי משפחה, ורק אחר כך כאנשי עסקים שעוסקים בחלק הפשוט והרך של החיים, אנו תמיד שואפים להישאר מפוכחים ואופטימיים ובעלי אמונה גדולה", הסבירו שלי שלייר ועומר פעמוני אשל, "ולצד האתגר אנחנו משתפים, בצער עצום, כי שני עסקים משמעותיים שלנו סגרו את דלתותיהם".

הסימנים על דלתות מוקד האוכל הטבעוני של מאיה אלוני ניכרו כבר זמן רב, ולבסוף הכריעו - סגירה, עם תקווה קטנה להמשך.

תודה לכולם ❤️ אנחנו היינו אנחנו. אוהבות כל אחד ואחת מכם", כתבה בפוסט הפרידה, "נ.ב. תעקבו, כי אולי אולי אולי - תהיה הפתעה".

עשור ויותר של הנפת דגל טעימה בראש מחנה המסעדות שלנו הסתיימו באבחה חדה של סגירת דלתות, ובשתיקה של תומר אגאי.

"הבנתי שהמסעדה קוראת לי, שאני לא יכול להשאיר אותה סגורה", הסביר בשיאה של המלחמה, "אני צריך את הדבר הזה בתוך החיים שלי, אחרת אין לי זהות, וככל שהימים עוברים אני מאבד את הזהות שלי. וזה לא כיף, אני אוהב את הזהות הזאת. זה מי שאני".

המסע הוורוד והמתוק של הקונדיטורית הסתיים, לעת עתה, בסגירת דלתות של הבייקרי המושחת שלה על רחוב בוגרשוב.

"מאז שאני זוכרת את עצמי, האפייה שבתה את ליבי", תיארה, "אחרי שפתחתי את הבייקרי התרגשתי לראות איך החלום שלי לעסק קטן קרם עור וגידים, ועם השנים גם צמח וגדל למחוזות שלא תכננתי. לא מכרתי ולא מתכוונת למכור, כסף זה לא הכול והשם שלי חשוב לי יותר".

הזיקוק של גיל דהאן (ומיכל גולדברגר) זינק, טיפס והצליח לבעור בניגוד לכל התרחשות אובייקטיבית, עד שנאלץ לנחות, כבוי, וללא הסברים.

נקודת המפלט הטעימה של גיא רוזמרין בשוק תלפיות הודיעה על סגירה בעקבות "הרבה שינויים והרבה מאוד אתגרים" שהולידה השנה הארורה הזאת.

על פי רוזמרין, "הדברים האלו הובילו אותי להחלטות שקשורות גם למצב בארץ ובחיפה, וגם לחיים האישיים שלי עם רצון להתקרב למשפחה ולבית".

• לה סיטה, תל אביב
• ארטל פורמל, תל אביב
• דלידה, תל אביב
• טופולופומפו, תל אביב
• פורטונה דל מאר, תל אביב
• רפובליקה דה רונימוטי, תל אביב
• ל'אפוק, תל אביב
• ברוט, תל אביב
• אבן עזרא, תל אביב
• אנימאר, תל אביב