בגלל המצב, ובגלל כל מה שמסביב: המסעדות הישראליות שנסגרו

שנים בודדות (אך ארוכות) אחרי שהקורונה נעלמה מחיינו, שוק האוכל הישראלי עדיין מנסה להתאושש מהדי המגיפה העולמית, והמקומית. כולם המשיכו הלאה, אך המסעדות ממשיכות לסחוב על כתפיהן את המכה. ימי המהפיכה המשפטית אולי טושטשו לחלוטין מסדר היום הנוכחי, אך גם הם מוסיפים משקל, והמלחמה הבלתי נגמרת קיעקעה לגמרי את חיינו כאן, מנחיתה חותמת אכזרית נוספת גם עליהן.

ולא שצריך להתאמץ כדי לחפש סיבות, אליבי או תירוצים. מדובר מלכתחילה בענף רווי סיכונים, שנשען באופן כמעט טוטאלי על אנשים שזוהי תשוקתם. בגלל זה, ההסברים פחות חשובים, והמאמץ, הניסיון, יותר.

זוהי רשימה מתעדכנת ועגומה של מקומות שנסגרו. מטבעה, היא פחות חגיגית. ברור. בין השורות, עם זאת, כדאי - מה כדאי? הכרחי - לכולנו לשאוב אופטימיות מהאנשים הללו. הדלת שלהם אולי נטרקה כרגע, אבל הם עוד יחזרו דרך החלון.

אחד מבתי הקפה התל-אביביים ביותר בנמצא, לטוב ולרע, הודיע על סגירת דלתות "עד הודעה חדשה".

פוסט עמום למדי בעמוד האינסטגרם של נחמה וחצי תלה את המהלך "בבעיות רישוי ובבעיות עם בעלי הנכס", תוך שהוא מותיר צוהר לקאמבק פוטנציאלי ("עד הודעה חדשה") ולא הרבה יותר מזה, כהרגלו בקודש בשני העשורים האחרונים.

חודשים ספורים - נטו אפילו זה לא - הספיקו להרפתקאה התאילנדית הגבוהה של יוסי שטרית ותומאס זוהר, והולידו הודעה מהממת למדי על סגירת דלתות, וחשיבה מחדש.

"בדיעבד הסתבר לי שהבחירה בזוהר כשף המסעדה התאילנדית ביפו לא הייתה נבונה, ולצערי היא לא הוכיחה את עצמה כמוצלחת", הצהיר שטרית בהודעה לעיתונות, תוך שהוא מדגיש כי "בבישול שלי אין קשר למטבח התאילנדי, וכל הבחירה בקונספט הזה הייתה אך ורק למענו".

לדבריו, "ניכנס עכשיו לתקופת שיפוץ וארגון קצרה ואחריה אני מתכנן להביא את היכולות שלי - ורק שלי - למקום. במהלך השנים הבנתי שיש הרבה אנשים שרוצים לאכול את האוכל שלי בצורה קלילה יותר ונגישה יותר מהיבה, ובדיוק מקום כזה אני הולך לפתוח שם. מאחל הצלחה לתומאס בהמשך דרכו".

ימים לאחר מכן, הגיב גם זוהר להתפתחויות, תוך רמיזות למתרחש מאחורי הקלעים, ושמירת פאסון מרשימה למדי. "היו את אלו שהחליטו לצאת עם זה למדיה בצורה לא צורה, וגרמו לדרמה עוד לפני שהספקתי לפרסם על הסגירה", כתב משפת הבריכה שבה נפש בספרד, "בניגוד לאחרים, אני לא מעוניין להשמיץ אנשים כדי להסיר אחריות או לנסות להרים לעצמי, אך כן חשוב לי להגיד את האמת - קונתאי נפתחה והייתה הגשמת חלום, מקום קטן ואינטימי שבו יצרתי את האמת הקולינרית שלי. המקום היה הצלחה, וקיבלנו תגובות מדהימות. היא לא נסגרה בגלל הטילים, המלחמה ובטח לא ההפיכה המשפטתית (מה?!). היא נסגרה אך ורק בגלל הגורם האנושי ולא שום סיפור או קשקוש אחר".

לדבריו, "כואב לסגור את הבייבי שלך אחרי כל כך הרבה השקעה ומעט מאוד זמן, אך לפעמים החיים מפתיעים אותך וחייב לדעת לזרום. אני ממשיך הלאה בגאווה מלאה ורוצה להודות לכל מי שהיה חלק בדבר הנפלא הזה", נתתם לנו לבשל ולארח אתכם. זו הייתה זכות ואושר גדול. מבטיח לכם שלא אתן לאירוע הזה לעצור אותי, ושאחפש לקונתאי בית חדש ממש בקרוב".

אחת ממיתולוגיות המסעדנות הגדולות של העיר, ושל ישראל כולה, מגיעה אף היא לסיומה בתום כמעט ארבעה עשורי איטליה ומזרח תיכון. סיום בלתי רשמי, וסוג של התחלה חדשה. מסובך, כיאה לעולם האוכל המקומי.

פרונטו החלה כבית אוכל אינטימי בהובלת רפי אדר והתרוממה לפסגת הסצנה התל-אביבית עם כניסתו למטבח של דיוויד פרנקל. תהליך הסחרור שלה מטה, עם זאת, היה מהיר מאוד ומנוגד לסבלנות ולעקביות שאיפיינו אותה לאורך השנים.

פרנקל עזב את ישראל, והמסעדה קיבלה שף חדש וכותרות חדשות, כיוון חדש ודיבורים חדשים רובם יומרניים ונטולי חיבור למתרחש. אלו החזיקו שבועות ספורים בלבד, וכעת מסתמנת תקופה חדשה בהובלת מושיקו גמליאלי וקבוצת בר 51.

"אנחנו מכירים את בעלי פרונטו כבר שנים ארוכות, ויש לנו חיבה עמוקה למקום ולמה שהוא מייצג", הכריז גמליאלי בהודעה לעיתונות שתיפקדה גם כמטף כיבוי שריפות וסקנדלים, "נוצר פתח, והתחלנו לשוחח על כיוונים משותפים, ומהר מאוד התבהר שכולנו רואים לנגד עינינו את אותה מטרה - לקחת את פרונטו קדימה, ביחד. לבנות יחד משהו".

הוא פטר שמועות על קשיים כלכליים, הדגיש שפרונטו ממשיכה לפעול כרגיל וביקש סבלנות. "המהלך הזה ייקח זמן, נעשה בהדרגה ובזהירות. אין כאן סיום, אלא התחלה של פרק משותף חדש", חתם.

חודשים ספורים בלבד לאחר שפתחה דלתות, והבטחות, לשדרות רוטשילד, מכריזה מסעדת אדמתי בהובלת עמרי אייזנשרייבר ואביב אטינגר על פרידה.

"זה לא חזון שנשבר, אלא מציאות שנכפתה", נכתב בהודעת הסיום שלה, ובה קריאה לקהל להגיע לשבוע אחרון במוד האפי האוור קולקטיבי, "נפתחנו מתוך רצון לגעת באדמה המקומית, לזקק עונה לטעמים, ולתת מקום לבישול שמבוסס על חומרי גלם מקומיים, אנשים מקומיים, וסיפורים מקומיים. מאז עברו רק כמה חודשים, ובכל זאת, נדמה שעברו שנים.

"בין מלחמה מתמשכת למציאות כלכלית מטלטלת, בין עליית מחירים מתמדת למחסור בידיים עובדות - גם מקום כמו 'אדמתי', שנבנה באהבה ודיוק, נאלץ לעצור לרגע ולבחון את המשך הדרך. אנחנו לא נפרדים בשקט - אלא מבקשים לסיים נכון. זה לא עניין של כישלון, אלא של הקשר וזמן. הקמנו מקום שנגע בלב של אנשים, וזו זכות גדולה. עכשיו, כשברור שצריך לעצור, אנחנו רוצים לעשות זאת באחריות ובכבוד - ולסיים חזק ככל האפשר".

מוסד המרקים של קובי בנדלק ועופר אלמליח חותם 17(!) שנות פעילות על אבן גבירול, וכבר מתכנן את צעדיו הבאים.

זופה, שנפתחה בדצמבר 2007, סיפקה נחמת סירים ביתית ויכולת מצטיינת להמציא את עצמה מחדש גם כשהטמפרטורות לא תישדרו לך באופן ישיר מרק. היו כאן, לאורך השנים, עשרות תבשילים ומתכונים, ובימים הנכונים מספרים כאן על מאות קופסאות שחיממו בתים, ואנשים.

כעת, הכיוון יהיה עדיין רחוב ועדיין אוכל-רחוב, עם דיבורים על פתיחה קרובה של Bbang (לחם בקוריאנית).

המסעדה המצוינת בהובלת ברק אהרוני כיכבה בקומת הקרקע של מתחם דה ג'ורג' הנחשב, אבל הודיעה על "השהיית פעילות" בסוף פברואר.

במהלך תקופת עבודתה (הקצרה יחסית) הצליחה המסעדה לגבש קהל סועדים נאמן (גם כאן, יחסית) ולהגיש תפריט ישראלי חף מטרנדיות ונטול שטאנצים, עם קריצות לשורשיו של אהרוני ולמטבחים העדתיים הגבוהים. זה עבד היטב בשעות הערב, ותיפקד מצוין גם עם פתיחתה של פרדס לסרוויס צהריים.

"ההחלטה על השהיית הפעילות התקבלה על אף אינספור ביקורות מהללות, בעקבות אתגרים משמעותיים בגיוס ושימור כוח אדם מקצועי", נכתב בהודעה הכואבת, "למרות האתגרים ועם הפנים קדימה, המסעדה צפויה לשוב לפעילות לקראת הקיץ, לאחר גיוס עובדים נרחב במתכונת חדשה ומפתיעה. עד פתיחתה המחודשת תפעל המסעדה לאירועים פרטיים בלבד".

המסעדה האסייתית הוותיקה (מאוד, כמעט תריסר שנות פעילות) של ענבר ואיב זרוק סוגרת דלתות פיזיות ופונה להתמקד במערך המשלוחים שלה, כחלק מקבוצת פוד טרמינל המוצלחת.

היא נפתחה בסוף 2012 על שדרות רוטשילד בתל אביב, התמקדה בתחילת דרכה במטבח הוויטנאמי האקזוטי לתקופתו, והשכילה לרצות קהלים רחבים לאורך השנים עם אוכל משפחתי טעים ונדיב.

מה שהתחיל לפני כ-14 שנים כדיינר של גוצ'ה, והפך עם הזמן למזללה אמריקנית-איטלקית מושחתת אף יותר (זכורה ההבלחה המטריפה של המורטצה), סוגר דלתות בצל עבודות הרכבת הקלה הטוטאליות על רחוב אבן גבירול. ארוחת התנפלות אחרונה בהחלט תוגש בשבת, 11 בינואר.

"בסופו של יום, העבודות שנמשכות ונמתחות ומסרבות להסתיים הכריעו אותנו (כמו גם עסקים רבים ברחוב שפעם היה מרחובות הדגל של העיר)", נכתב בפוסט הפרידה, "אם זו הייתה זוגיות, היינו אומרים 'זה לא אנחנו, זו היא' (הרכבת. אגב, נת"ע, יש צפי?). אבל בינינו, אנחנו טיפוסים זוגיים, ולא שוללים קאמבק ? במקום אחר, בזמן אחר".

אחת המסעדות החזקות, המשגשגות והשמחות בעיר נפרדת ממתחם התחנה לאחר עשור וחצי של אפיל ישראלי-ספרדי שדיבר היטב לתיירים, ולתיירים ברוחם.

ויקי כריסטינה הבליטה מימיה הראשונים עיצוב ברצלונאי ברוחו, שילבה טאפאסים וקריצות אירופאיות אחרות, והפקידה לאחרונה את מושכות המטבח בידיו של ברק אביטל.

המעצמה הדו-ראשית של ארז קומרובסקי במתחם שרונה חותמת שנים טעימות של סירים ותבשילים, שיפודים מסתובבים ופיתות צהובות.

היא התחילה כמטבח רפאים שהתמקד בשליחויות של ימי שיא הקורונה, התייצבה כמסעדה של ממש עם תפריט יומיומי מסחרר וצבעוני, והגבירה עוד יותר עם פתיחת חלום השווארמה של גאון האוכל המקומי. כעת, כל זה יתכנס לכדי זיכרון כורכומי נוסטלגי, בתקווה לקאמבק.

ההרפתקה האורבנית של הדיי עפאים ואנשיו הסתיימה באבחה מהירה למדי, לא יותר מחודשים ספורים לאחר פתיחת הדלתות במפלס הרחוב של מלון דה ג'ורג' בתל אביב.

"המקום הזה איננו הראשון ואיננו האחרון שנפגע מהמלחמה הממושכת ומכישלונה של ממשלת המחדל ותילי מילים כבר נכתבו על המשבר בתיירות ובענפי האירוח ועוד. אבל אנחנו הרי חזקים. אנחנו חקלאים העמלים כל יום להוציא לחם מן הארץ ואין לנו את הפריבילגיה לעצור באמת", נכתב בפוסט הפרידה, "העזים ממשיכות לתת חלב והתרנגולות ביצים, הגפו והזית עולים ומתחזקים, הפרי כבד על הבדים. יתר בתי-הקפה והמקומות שלנו ביפו ובירושלים, בעדנה, בהנסן, בבית הכרם ובמוזיאון ישראל, שנפתחו לפני המלחמה, עובדים ופועלים ומביאים את התוצרת מדי יום מהמשק אל העיר".

מילות הסיכום הבהירו כי "זה לא עלינו. זה על 101 החטופות והחטופים שנמקים עדיין במנהרות חמאס בגלל מחדלי ממשלת החורבן והעומד בראשה, זה על משפחות אלפי הנרצחות והנרצחים, הנופלות והנופלים שחייהן נקרעו לעד, זה על עשרות הקהילות העקורות והנודדות, על אלפי השורדים והשורדות המתמודדים מדי יום עם אובדן האמון ועם הפחד. לאנשים כמונו אין את הזכות להתלונן כשזעקת אחיותינו ואחינו, הורינו וילדינו מן המרתפים מהדהדת מדי יום ומדי שעה. אנחנו נתגבר ונשוב לפתוח עם בוא האביב, זה המטאורולגי או זה המדיני, הראשון מביניהם שיגיע. בינתיים אנחנו אומרים תודה לכן ולכם שביקרתם ואספתם את התוצרת מן המדפים".

המסעדה השמחה של עידן בושארי במלון בראון שעל הטיילת התל-אביבית סיימה ריצה יפה בת שנתיים וכמה חודשים עם פרידה כואבת, ותקווה להמשך.

"זה לא סוף עצוב או אכזבה, אבל יש לי כל כך הרבה דם ברצפה הזו אז חשוב לי להגיד תודה", סיכם זוכה
"המסעדה הבאה" בעמוד האינסטגרם שלו, "העובדים שלי נשארו איתי וביקשו שאכבה את האור, הם חיכו בחוץ בזמן שכיביתי ואמרתי תודה. תודה על מקום ראשון, תודה על הזדמנות ללמד על ערכים ומשמעת. תודה על העובדה שהפכתם את המסעדה למשפחה והאמת היא חדווה. נתראה בקרוב".

מסעדת השחיתויות וההגזמות בפארק פרס הודיעה על סגירה לאחר תשע שנות פעילות, וקלוריות.

"לפעמים החגיגה נגמרת", נכתב בפוסט הפרידה שלה שתיאר "תקופה מטורפת של עליות ומורדות" והוקיר תודה על "הזכות להיות מקום מפלט עבור עשרות אלפי סועדים ומשפחות שחגגו פה רגעים שמחים, וגם מקום פרנסתם של מאות".

קבוצת בוקה לא רגילה במהלכים כאלה, אך זמנים לא רגילים מובילים כנראה להחלטות קשות, בדמות סגירת הבראסרי החדש מאוד שלה בצפון העיר, ואיתו הודעה על סיום הפעילות של ספוט הקפה והוולנס בשכונה שבצפון הישן.

"כאזרחים, כאנשי משפחה, ורק אחר כך כאנשי עסקים שעוסקים בחלק הפשוט והרך של החיים, אנו תמיד שואפים להישאר מפוכחים ואופטימיים ובעלי אמונה גדולה", הסבירו שלי שלייר ועומר פעמוני אשל, "ולצד האתגר אנחנו משתפים, בצער עצום, כי שני עסקים משמעותיים שלנו סגרו את דלתותיהם".

הסימנים על דלתות מוקד האוכל הטבעוני של מאיה אלוני ניכרו כבר זמן רב, ולבסוף הכריעו - סגירה, עם תקווה קטנה להמשך.

תודה לכולם ❤️ אנחנו היינו אנחנו. אוהבות כל אחד ואחת מכם", כתבה בפוסט הפרידה, "נ.ב. תעקבו, כי אולי אולי אולי - תהיה הפתעה".

עשור ויותר של הנפת דגל טעימה בראש מחנה המסעדות שלנו הסתיימו באבחה חדה של סגירת דלתות, ובשתיקה של תומר אגאי.

"הבנתי שהמסעדה קוראת לי, שאני לא יכול להשאיר אותה סגורה", הסביר בשיאה של המלחמה, "אני צריך את הדבר הזה בתוך החיים שלי, אחרת אין לי זהות, וככל שהימים עוברים אני מאבד את הזהות שלי. וזה לא כיף, אני אוהב את הזהות הזאת. זה מי שאני".

המסע הוורוד והמתוק של הקונדיטורית הסתיים, לעת עתה, בסגירת דלתות של הבייקרי המושחת שלה על רחוב בוגרשוב.

"מאז שאני זוכרת את עצמי, האפייה שבתה את ליבי", תיארה, "אחרי שפתחתי את הבייקרי התרגשתי לראות איך החלום שלי לעסק קטן קרם עור וגידים, ועם השנים גם צמח וגדל למחוזות שלא תכננתי. לא מכרתי ולא מתכוונת למכור, כסף זה לא הכול והשם שלי חשוב לי יותר".

הזיקוק של גיל דהאן (ומיכל גולדברגר) זינק, טיפס והצליח לבעור בניגוד לכל התרחשות אובייקטיבית, עד שנאלץ לנחות, כבוי, וללא הסברים.

נקודת המפלט הטעימה של גיא רוזמרין בשוק תלפיות הודיעה על סגירה בעקבות "הרבה שינויים והרבה מאוד אתגרים" שהולידה השנה הארורה הזאת.

על פי רוזמרין, "הדברים האלו הובילו אותי להחלטות שקשורות גם למצב בארץ ובחיפה, וגם לחיים האישיים שלי עם רצון להתקרב למשפחה ולבית".

• לה סיטה, תל אביב
• ארטל פורמל, תל אביב
• דלידה, תל אביב
• טופולופומפו, תל אביב
• פורטונה דל מאר, תל אביב
• רפובליקה דה רונימוטי, תל אביב
• ל'אפוק, תל אביב
• ברוט, תל אביב
• אבן עזרא, תל אביב
• אנימאר, תל אביב